על החיים ועל מה שלידם

השנה זו אחת הפעמים הנדירות שהיינו לבדנו. כן, היתה כמובן ארוחת חג, אבל לא הוזמנו,

ומשפחתו של בני הגדול שהיו אמורים להגיע אלי העדיפו להתארח אצל ההורים שלה.

ש. התקשרה עוד לפני מספר ימים לברך לשנה החדשה, ותוך כדי הדיבורים היא אמרה -

"אבל לא אגיע אליך מחר, וגם לא לארוחת ראש השנה. אנחנו נתפצל, אני אלך עם הבת להורי, והוא

יגיע אליך עם הבן". פפפפפפפ זה דקר אותי כמו סכין, ישר בלב, כששמעתי את זה. אבל הפעם

הבלגתי, והמשכתי לדבר יחסית בנועם. בלי כעסים, אבל כן הבעתי דעתי.

אמרתי לה - "תראי מה זה, לפני כמה דקות איחלת לי שנה טובה וכו', ואני - לא נעים לי להגיד לך,

אבל אם תהיה לי שנה טובה  יותר או פחות, זה ממש ממש תלוי בילדים שלי. אם להם טוב מן הסתם

תהיה לי גם שנה טובה, אם להם פחות טוב, מן הסתם גם לי תהיה שנה פחות טובה, דאגות ומחשבות

מטרידות לפחות ... אז בבקשה, אני מעדיפה שלא תתפצלו, ואין לי בעיה, אני אחגוג לי עם המשפחה

המצומצמת, עם האיש ועם הצעיר, ואתם תהיו ביחד בבקשה בערב הזה.  תוכלו להגיע אלי לארוחת חג

גם באחד מימי החג, ואקבל אותכם בזרועות פתוחות, ובשולחן מלא כל טוב".  וזהו, כך היה.

אז היינו שלושתנו, ובישלתי, והכנתי, והיו כמובן גם סממני החג, תפוח בדבש, ורימון, תמרים וגזר וכו'...

אבל לא ברכנו על הכל. רק על התפוח בדבש, ועל הרימון, וזהו. בשנים קודמות גם בילינו לפחות

את אחד מימי ראש השנה (כמו גם הרבה ימים אחרים לאורך השנה) עם חברה טובה שלי,

ועם בעלה שהיה חבר טוב של האיש. השנה גם את זה לא נעשה. הם ירדו מהארץ. מזה שנתיים, לפחות.

בזמן האחרון אני יותר במצב קריאה של בלוגים, בתגובות בבלוגים אחרים, וכו',

פחות בכתיבה. אולי עוד יהיו כמה מילות סיכום על השנה שהיתה, אולי כמה מחשבות על

איך הייתי רוצה את השנה שבפתח, ובינתיים

היום אני רק רוצה לאחל לכולם שנה טובה ומבורכת, שנת בריאות טובה,

                     שנת צמיחה, הגשמה עצמית ויצירה, שמחה ושלום.

             מאחלת שלכל אחד יתגשם השנה חלום אחד לפחות, ויתווסף עוד חלום אחד לפחות.

וגם אם מותר לי לבקש את הברור מאליו

                     תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

או אם להיות ברורה יותר - זה לא שהשנה שחלפה היתה כל כך מקוללת, אבל בהחלט אני מצפה

ומקווה לשנה שתהיה טובה יותר

פעם, לפני המון שנים היו לי קצת בעיות בעבודה, שדי עצבנו אותי. אבל איך ששיתפתי אנשים
משם שאני הולכת לדבר על זה או להעיר או להתרגז או לשוחח עם מישהו "מעל", תמיד היה 
זה שאמר לי או זו שאמרה לי "תבליגי תבליגי". אז הבלגתי פעם ועוד פעם ועוד המון פעמים.
ובאותה תקופה זה ממש לא היה לי פשוט להבליג.

כשסיפרתי את זה לידיד טוב שלי הוא אמר - "בפעם הבאה שיגידו לך 'תבליגי תבליגי'
את יכולה להגיד להם שבאוזנייך זה נשמע יותר כמו "יאללה בלגנים". "הצליל של
ה'תבליגי' מזכיר לי 'בלגנים' - תגידי להם". מה שאומר - סוג של אישור לפתוח
בכל זאת את הפה, בלי לחשוב כל כך על השלכות בפוטנציה. אז באמת כך היה - השתמשתי
בהצעתו  וב"תבליגי תבליגי" הבא, אמרתי בדיוק את מה שהוא הציע. וזהו. ויותר אף אחד
לא העז לומר לי את זה. אבל -

לא פעם יצא לי להגיד את זה לעצמי או לחשוב את זה לעצמי. סוג של "תספרי עד 50" שאמא שלי
נהגה להגיד לי" ברגעים "ג'ינג'יים" שלי. אז הבלגתי המון פעמים.

וגם אתמול כמעט הבלגתי. אבל אתמול בכל זאת היה הבדל אחד -

זה התחיל מזה שנכדי הגדול לקח אותי לצד וביקש ממני לצלם אותם, את המשפחה -

"סבתא - תצלמי אותנו בסלולרי שלי - אותי, את אבא, את ש' (זוגתו),
ואת ל.(אחותו למחצה). אני רוצה את זה בשביל להכין מתנה לאבא ליום ההולדת". 
(לאבא שלו יש יומולדת עוד מספר ימים). כמובן שהסכמתי. "בסדר", אמרתי.
המשכתי להגיש מאכלים לשולחן, וכולם אכלו, והיתה אווירה ממש נעימה.
ואז באיזו "פאוזה" מהאוכל הוא הגיש לי את הנייד, על מנת שאצלם. הפעלתי את המצלמה,
והתכוננתי לצלם.  ארבעתם במילא ישבו סמוכים זה לזו.
בכל פעם שרציתי לצלם אותם לקחה זוגתו של הבן חלק של עיתון והסתירה את עצמה. כך איזה

5-6 פעמים. לא צילמתי כמובן. אבל גם לא הבנתי מה הסיפור, עד שהיא אמרה לי -
"אני לא רוצה להצטלם". "למה?" - שאלתי. "אני לא רוצה". "אבל ... מ' ביקש
שאצלם את כולכם, אז אני לא מבינה למה לא ..." "אני לא רוצה".  ואז גם
ל. נכדתי אמרה - "אני גם לא רוצה".  וואווו, זה חירפן אותי ברמות.
להגיד להם למה הוא ביקש לא יכולתי, כי זו אמורה להיות הפתעה. וממש לא הבנתי
מה הסיפור, הרי במחשב שלי יש אלפי צילומים של זוגתו ושל ל., של ל. לבד ושל הבן
וזוגתו בהרכבים שונים, ופשוט לא הבנתי מה קרה שדווקא כשנכדי האהוב ביקש היא לא
רצתה. זה הפך להיות סיפור ממש מכוער, כאשר גם בני התערב ושאל אותה - "בעצם למה לא?
הוא מבקש כל כך יפה, וזה באמת לא משהו גדול כל כך.". 
"אני לא רוצה להצטלם". היא חזרה ואמרה. בני שאכן יש לו לפעמים פתיל קצר לקח
את נכדי ועזב את הבית. כועס. זוגתו ו-ל. נשארו. המשכתי להגיש קינוחים ושתיה,
וסיפרתי לה את הסיבה שנכדי ביקש שאצלם אותם. לא נראה שזה הזיז לה. הפעם לא יכולתי
יותר להבליג, ואמרתי לה דברים -
אמרתי לה שבטח היא שמה לב איך האמירה שלה ישר השפיעה גם על ל., ושזה עלול להעכיר
את היחסים ביניהם, אמרתי לה שאני לא חושבת שזו היתה בקשה גדולה כל כך, ושנדמה לי
שהיא פשוט הגזימה, וציערה מאד את מ. נכדי, ושזה הכאיב לי באופן אישי ברמות.
ואמרתי לה עוד דברים. כל אותו הזמן היא ספק הקשיבה, מפעם לפעם היא פלטה "את צודקת"
רפה כזה, והסתמסה עם אנשים. לא יודעת עם מי, אולי חברות שלה.

אני קצת שיחקתי עם ל. ופתאום היא קמה, ואמרה שהיא הולכת. כמובן שהצעתי להסיע אותן,
אבל היא אמרה שלא, חברה שלה תסיע אותן.  היא לקחה את ל. והן יצאו. היא בקושי אמרה
לי שלום, וגם ל. לא השיבה לי כשבאתי לתת לה חיבוק ונשיקה.

כל הערב הסתיים בתחושה נוראית. וכל זה רק בגלל שה'תבליגי' שאמרתי לעצמי נשמע לי
יותר כמו 'יאללה בלגנים'.

אני לא יודעת מה עכשיו.

זה היה בבוקר אחד די קריר. כאמור לפני כמעט 10 שנים. הבוקר ההוא כמו כמעט כל הבקרים היה לחוץ.

כבר נפרדתי מהאיש לשלום כשהמונית צפרה לו בחוץ, קצת לפני שיצא לעבודתו, כבר הערתי את הצעיר,

והוא התארגן לקראת בית הספר, כבר סיימתי כמעט להכין את הכריכים, לצעיר ולי.  כל מה שנשאר הוא

לארוז את הכריכים, להוסיף בקבוק מים לילקוט שלו,  לבדוק שלכלבה האהובה יש די אוכל ושתייה,

 להפרד גם ממנה לשלום, ולצאת. להסיע את הצעיר לבית הספר ולהמשיך ישר לעבודה.   יום שגרתי.

ואז שמענו את היללה החלשה הזו מחוץ לדלת. כשפתחנו את הדלת גור חתולים הביט בנו, וכבר ניסה

להתקרב מעט אל רגלינו, להתחכך בהן.  הצעיר אמר - "הוא בטח רעב. בואי ניתן לו משהו לאכול." לקחתי

קערית קטנה, ומלאתי בה קצת חלב, והוצאתי אל מחוץ לדלת. אמרתי לו - "אני אקח אותך עכשיו לבצפר,

ואמשיך לעבודה. אם הגור יהיה פה כשנחזור אחר הצהריים נכניס אותו הביתה, או שנחשוב מה

לעשות בו. (אני לא מתה על חתולים.) אם הוא לא יהיה - אולי זה סימן שאחד מהשכנים לקח אותו. הרי זה

בית משותף. או שהוא פשוט חבר לחבריו חתולי הרחוב". נסענו, וכאשר הוא חזר מבית הספר הוא התקשר.

"אני בבית, והחתול עדיין מחוץ לדלת. הוא חמוד".

כשהגעתי הביתה כעבור כשעה וקצת, ראיתי אותו שוב, והחלטנו להכניס אותו. תחילה קשרנו את הכלבה,

אחר כך השארנו את הדלת פתוחה קצת, והוא נכנס וישר טיפס על השולחן. שם נתנו לו צלוחית עם מעט גבינה.

"יש לו צבעים כמו של ביסלי", אמר הצעיר. "נוכל לקרוא לו ביסלי". "בסדר" אמרתי. "ביסלי. קודם נראה

איך הכלבה מסתדרת איתו, וגם נצטרך לשאול את אבא." שחררנו את הכלבה, והיא רחרחה אותו קצת,
התקרבה, אבל לא נגעה בו לרעה. כשהוא רצה להתרחק ממנה הוא טיפס למקום גבוה, שם לא תוכל להשיג

אותו. לשידה או לשולחן סמוך.

בינתיים חזר האיש מהעבודה. קצת ליטף, קצת הביט פה ושם, ואמר - "היא חמודה, אבל היא מכוערת נורא.

נראה לי שזו חתולה. אבל למה שניקח אותה? הרי יש לנו כבר כלב, ונצטרך לקחת אותה לחיסונים, ואולי גם

לעיקור, כשיגיע הזמן. היא חמודה, אבל מכוערת נורא", הוא סיכם. ואני אמרתי - "אתה יודע שאני

לא אוהבת חתולים. אבל כשמישהי כבר מחליטה לאמץ אותי - אז ממש לא משנה לי אם היא מכוערת או לא,

וברור שניקח אותה לחיסונים".

וכך היא אימצה אותנו ואנחנו הסכמנו. ומאז השתנו חיינו. היא שינתה את חייו של כל אחד ואחד מאיתנו,

היא היטיבה עם כל אחד ואחד מאיתנו בדיוק במקום הכי נכון, הכי מדוייק.

הכלבה שסבלה מחרדת נטישה תמידית ומידי בוקר פרצה ביללות ובבכי כאשר עזבנו אותה - מי לעבודה

ומי לבית הספר - פתאום כבר לא היתה בודדה, והיתה לה חברה-אחות להיות איתה ולהשתעשע איתה.

היא כבר לא יללה בבקרים.

היום ה' בניסן, יום השנה של אבא.  נזכרתי בקטע שכתבתי לפני הרבה שנים עליו.  

איש אחד, אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, עבר ניתוח, יזום, לא קשה מידי, אבל לבנאדם מבוגר גם אלה מפחידים נורא.
אספתי את מעט חפצַי ואת עצמי, השארתי הוראות מה לחמם מתי במיקרו ונסעתי להיות איתו שם כל הזמן, עד שיתעורר וירגיש טוב קצת יותר (כמה שאפשר להרגיש כך אחרי ניתוח), ובערב לשוב לי חזרה ל'גבעת החרצופים' ההיא, בעיר אחרת לגמרי.

חיכיתי שם מול חדרי הניתוחים, עד שיצא מי מהחדר ההוא ואמר: "הוא בחדר התאוששות, ואם את רוצה את יכולה להיכנס".
נכנסתי, וראיתי אותו חיוור מתחת לשמיכות, רדום, מחובר להכל, ומפעם לפעם ממלמל דברים לא ברורים, כמו מחלום רחוק. התקרבתי, ליטפתי, נישקתי, דיברתי, שאלתי, כיסיתי, ניסיתי להבין מה אומר, ולא הצליח לי כלום. מילים בשפת ילדותו, לא מובנות לי, וביניהן איזו מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, אולי שֵׁם, ובקופסא שלי לא היה לה שום פירוש, כי אף פעם לא שמעתי אותה במצבי עירות של האיש הזה, ועל הסיוטים שלו הוא בכלל לא דיבר אתנו מעולם.
"דבר ראשון שאני עושה כשהוא מתעורר", חשבתי לעצמי, "אשאל אותו מהי המילה הזו. אבל איך, איך אני אביא לו את המילה המסויטת, מאיזור הדמדומים שלו, מילה שאף פעם לא אמר לי מקודם, ועוד כשהוא במצב של אחרי ניתוח. מה אני יודעת מה זה יעשה לו??? מה אני יודעת מה ה-מה שזה יעשה לו יעשה לי???? חיכיתי, התלבטתי וחיכיתי, וסוף סוף הוא התעורר.

אחיות באו והלכו, וגם רופאים, ואחרי הרבה שעות העבירו אותו למחלקה. דיברתי איתו על הכל, ולא העזתי להזכיר את המילה ההיא. אבל עכשיו, אחרי ששמעתי אותה כך וכך פעמים ביום ההוא, היא כבר הייתה מתויקת לי אי שם בקופסא, במדור "סיוטים שלא סיפרו לי עליהם", ומקושרת מאד לאיש ההוא, אחד מאלו שאני הכי אוהבת בעולם.

ועברו שנים, הרבה שנים, ויום אחד, בעודי שקועה בעבודה, מצלצל הטלפון, ומהעבר השני אשה שלא היכרתי, מספרת לי על הדרכים העקלקלות והאנשים שעברה עד שמישהו סיפק לה את מספר הטלפון שלי. היא כמעט מתנצלת. לא אותי באופן אישי היא מחפשת, כמובן שגם, גם, אבל יותר - אנשים שנשאו או נושאים שם משפחה של קרובים שלה שכבר אינם. וככה, דרך הרבה כתובות ואנשים וסימני דרך הגיעה אלי, ושאני אעזור לה לחפש אותם, כי גם אני, פעם, נשאתי את אותו שם משפחה. מצאנו אחדים פה בארץ, התקשרנו אליהם, וכל אחד הביא חלק לפאזל, ובו-בזמן הראה לנו כמה הרבה חלקים אחרים עוד חסרים בו, ואי אפשר, אי אפשר בלעדיהם להשלים את הקונסטרוקציה.

"אז מי ישלים לנו אותה?" שאלנו אחת את רעותה, כי מרוב דיבורים והרכבות ביחד, כבר צברנו כמה "שעות טיסה", או לפחות "שעות שמירה משותפת", והפכנו לריעות בלב ובנפש. "צריך לברר בקהילה בחו"ל, איפה שהם היו, נולדו, עברו כברת דרך והשאירו סימנים או לא. עכשיו כבר היו לנו כמה חלקים בצבעים לגמרי אחרים, ובכל זאת, מחוברים להפליא לחלקים הקיימים. כבר לא נשארו לנו יותר מדי חלקים כדי להשלים את הפאזל. אבל אלו שחסרו היו הכי קשים להשגה. "מאיפה נביא את פיסות העבר האלו?" שאלנו אחת את השנייה. פתאום היא אומרת לי מילה, אותה מילה שהאיש, אותו אחד שאני הכי אוהבת בעולם, אמר אז, מתוך הזיותיו בשעות שבין לבין. "מאיפה לך המילה הזותי? מה זה בכלל? זה שייך למדור הסיוטים שלא סיפרו לי עליהם בקופסא ש-ל-י, שלי, ולא של אף אחד אחר, מקושרת לאיש מסוים מאד, להזיות שלו, לזמנים של עירות שלא אמר לי אותה, זו מילה שאסור לי להזכיר לו, כי אינני יודעת מה זה יעשה לו, מה זה יעשה לי…..", הוספתי והסברתי דברים שקצת קשה להסביר במילים, ולכן גם נעזרתי בדמעות, ובעוד קטעי הברות שלא היו מילים בכלל שפרצו ממני, ובסוף היא הבינה אותי.

"זה שֵׁם, שֵׁם", היא אמרה. "אצלי המילה הזו מקושרת לארץ ההיא, לעיר ההיא, לאיש היחיד שעוד יודע מה קרה למאות אנשים שם, וכמה מהם, מעטים נושאים את שם המשפחה הזה שאנחנו מחפשות, והאיש ההוא, המילה הזו, היא התקווה האחרונה שלנו למצוא את הפיסות החסרות, ועוד מעט גם הוא לא יהיה, ועוד מעט אולי הוא עוד יהיה, אבל כבר לא ירצה או יוכל לדבר אתנו על הזיותיו, וסיוטיו, וזיכרונותיו, ואנחנו לא נבין, אולי כבר לא יזכור שמות, וצריך למצוא אותו, את האיש, המילה, עכשיו, כל עוד הוא היחיד שנותר בכל העולמות, ומכיר את כל המילים להגיד, ויכול לשבץ לנו את פיסות המִצרף האחרונות.

מחר, אנחנו נוסעות למילה הזו, לאיש הזה, ששומר על בית הקברות היהודי של עיירה קטנה בארץ אחת באירופה, ועוד זוכר קצת, ועוד מדבר קצת, והמילה הזו, עברה למדור לגמרי אחר בקופסא שלי, למדור התקוות האחרונות. וזה נכון לבינתיים, ללילה אחד ארוך, עד מחר, ואולי מחר שוב תעבור למדורים האחרים.

©  כל הזכויות שמורות

                                              פורסם ב-12 בדצמבר 2003, בתפוז. 

בדרך כלל אנחנו לא מרבים לשוחח.
בדרך כלל הוא ממעט לדבר.
בדרך כלל גם אני, איתו.
בדרך כלל אם אנחנו מדברים זה על ענייני סרבייבל, עניינים של פיקוח נפש, כמו
מה נאכל היום,
כמו לאן ניסע הקיץ,
כמו אם יש בגדים מוכנים למחר,
כמו מתי צריך לחסן את הכלבה,
ענייני שדרוג של כל מיני,
וכאלה.

 

בעניינים שברומו של עולם, בדרך כלל הדיבורים ביננו נסובים סביב מצב החסה בשטחים.

הוא בעד חיסול כל שדות החסות והבוטנים באשר הן, רק בגלל המזיקים,
אני בעד איסוף המזיקים לבדם, כמו שפעם אספנו את זחלי הפרודניה בשדות הבוטנים או הפלפל, אחד אחד לשקים, ואחר כך מעבירים הלאה, לאחראי, בלי לשאול איך הם בדיוק התפתחו ומה שלומם הבוקר.

בדרך כלל הוא שקוע בענייניו, בספרים שאינני מתמצאת בהם כלל, בשיטוט וירטואלי בכל מיני ספריות, אוניברסיטאות, ספרים, כתבי עת, קריקטורות באנגלית, חדשות באנגלית, ומה לא.
אני להיפך, קודם מה לא, אחר כך חדשות בעברית, קריקטורות בעברית, ציורים וצילומים וסיפורים בהרבה שפות, וחוזר חלילה,  מה לא.

אתמול הוא דיבר איתי על פרחים.

              כל כך התרגשתי, סוף סוף הוא מדבר איתי על פרחים.

פעם, באמת חיפשתי המון דברים,
הרבה דברים היו לי, אבל גם המון חסרו.

פעם חיפשתי אח, או אחות,
אחות מצאתי לי די מהר.

אני רציתי להיות חברה שלה, אבל בסוף היא הציעה לי להיות לה אחות, כי בדיוק האחות שלה מתה.
והסכמתי.
ואח, שנים רבות חיפשתי אח,
עד שמצאתי אחד, וכמעט אימצתי. לפחות ביקשתי מאמי לאמץ אותו, אבל הוא לא הסכים. גם הוריו לא הסכימו.
אפשר להגיד, שלתקופה קצרה היינו הכי קרוב לאחים שאפשר,

בהזדמנות אולי אספר איך הצעתי לו  הצעת אחווה -
כשאני חושבת על זה היום, זה הרבה יותר מרגש מלמשל להציע חברות למישהו/י או אפילו מעבר לזה,
כי בכל זאת, הצעת אחווה לא מציעים כל יום.  

בשנים האחרונות אני עדיין חושבת עליו הרבה, כמו על איזה אח שהיה לי לקצת, אבל האמת היא שהתרחקנו מאד. כבר שנים שלא נפגשנו. 

 קרה לכם שמישהו הציע להם הצעת אחווה??? תודו שלא -

לפני כ-10 שנים שוב חיפשתי, אבל בפעם ההיא לא בעבורי, אלא עבור מישהו אחר,

חיפשתי עבורו מישהו שיהיה לו סבא .......... ולא, אני לא יודעת איך זה כשיש סבא, כי לי לא היה, אף פעם ... אפילו לא סבא מאומץ כזה, כמו האחות והאח.

אם הרגשתי בצורך אמיתי לאח, או לאחות, הרי שדווקא לסבא לא הרגשתי,
אולי כי במקום שבו גדלתי היה  סבא אחד, אומנם של ילדה אחרת,

אבל הוא הסכים להיות הסבא של כל הקבוצה,
ואנחנו היינו קבוצה גדולה של כמעט 20 ילדים. הוא היה סבא של כולנו באותם ימים רחוקים.

כי הסבאים הפרטיים שלנו היו במקום אחר, ולא מושג ורחוק רחוק.