על החיים ועל מה שלידם

שיר שיש בו יותר מגרעין של אמת, והוא ללא ספק מעורר מחשבות,

ובמיוחד לקראת החגים הקרבים, ואיתם סוג של חשבונפש. פרטי וגם כללי יותר.

נדמה לי שראיתי שהשיר חובר מתי שהוא ב-2011, כך שייתכן

שרובכם הקשבתם לו כבר. אני בכל אופן קיבלתי אותו במייל אתמול.

(שייקה לוי - נומי ארץ)

https://www.youtube.com/watch?v=VTI-bSJtQ1g

פעם, לפני המון שנים היו לי קצת בעיות בעבודה, שדי עצבנו אותי. אבל איך ששיתפתי אנשים
משם שאני הולכת לדבר על זה או להעיר או להתרגז או לשוחח עם מישהו "מעל", תמיד היה 
זה שאמר לי או זו שאמרה לי "תבליגי תבליגי". אז הבלגתי פעם ועוד פעם ועוד המון פעמים.
ובאותה תקופה זה ממש לא היה לי פשוט להבליג.

כשסיפרתי את זה לידיד טוב שלי הוא אמר - "בפעם הבאה שיגידו לך 'תבליגי תבליגי'
את יכולה להגיד להם שבאוזנייך זה נשמע יותר כמו "יאללה בלגנים". "הצליל של
ה'תבליגי' מזכיר לי 'בלגנים' - תגידי להם". מה שאומר - סוג של אישור לפתוח
בכל זאת את הפה, בלי לחשוב כל כך על השלכות בפוטנציה. אז באמת כך היה - השתמשתי
בהצעתו  וב"תבליגי תבליגי" הבא, אמרתי בדיוק את מה שהוא הציע. וזהו. ויותר אף אחד
לא העז לומר לי את זה. אבל -

לא פעם יצא לי להגיד את זה לעצמי או לחשוב את זה לעצמי. סוג של "תספרי עד 50" שאמא שלי
נהגה להגיד לי" ברגעים "ג'ינג'יים" שלי. אז הבלגתי המון פעמים.

וגם אתמול כמעט הבלגתי. אבל אתמול בכל זאת היה הבדל אחד -

זה התחיל מזה שנכדי הגדול לקח אותי לצד וביקש ממני לצלם אותם, את המשפחה -

"סבתא - תצלמי אותנו בסלולרי שלי - אותי, את אבא, את ש' (זוגתו),
ואת ל.(אחותו למחצה). אני רוצה את זה בשביל להכין מתנה לאבא ליום ההולדת". 
(לאבא שלו יש יומולדת עוד מספר ימים). כמובן שהסכמתי. "בסדר", אמרתי.
המשכתי להגיש מאכלים לשולחן, וכולם אכלו, והיתה אווירה ממש נעימה.
ואז באיזו "פאוזה" מהאוכל הוא הגיש לי את הנייד, על מנת שאצלם. הפעלתי את המצלמה,
והתכוננתי לצלם.  ארבעתם במילא ישבו סמוכים זה לזו.
בכל פעם שרציתי לצלם אותם לקחה זוגתו של הבן חלק של עיתון והסתירה את עצמה. כך איזה

5-6 פעמים. לא צילמתי כמובן. אבל גם לא הבנתי מה הסיפור, עד שהיא אמרה לי -
"אני לא רוצה להצטלם". "למה?" - שאלתי. "אני לא רוצה". "אבל ... מ' ביקש
שאצלם את כולכם, אז אני לא מבינה למה לא ..." "אני לא רוצה".  ואז גם
ל. נכדתי אמרה - "אני גם לא רוצה".  וואווו, זה חירפן אותי ברמות.
להגיד להם למה הוא ביקש לא יכולתי, כי זו אמורה להיות הפתעה. וממש לא הבנתי
מה הסיפור, הרי במחשב שלי יש אלפי צילומים של זוגתו ושל ל., של ל. לבד ושל הבן
וזוגתו בהרכבים שונים, ופשוט לא הבנתי מה קרה שדווקא כשנכדי האהוב ביקש היא לא
רצתה. זה הפך להיות סיפור ממש מכוער, כאשר גם בני התערב ושאל אותה - "בעצם למה לא?
הוא מבקש כל כך יפה, וזה באמת לא משהו גדול כל כך.". 
"אני לא רוצה להצטלם". היא חזרה ואמרה. בני שאכן יש לו לפעמים פתיל קצר לקח
את נכדי ועזב את הבית. כועס. זוגתו ו-ל. נשארו. המשכתי להגיש קינוחים ושתיה,
וסיפרתי לה את הסיבה שנכדי ביקש שאצלם אותם. לא נראה שזה הזיז לה. הפעם לא יכולתי
יותר להבליג, ואמרתי לה דברים -
אמרתי לה שבטח היא שמה לב איך האמירה שלה ישר השפיעה גם על ל., ושזה עלול להעכיר
את היחסים ביניהם, אמרתי לה שאני לא חושבת שזו היתה בקשה גדולה כל כך, ושנדמה לי
שהיא פשוט הגזימה, וציערה מאד את מ. נכדי, ושזה הכאיב לי באופן אישי ברמות.
ואמרתי לה עוד דברים. כל אותו הזמן היא ספק הקשיבה, מפעם לפעם היא פלטה "את צודקת"
רפה כזה, והסתמסה עם אנשים. לא יודעת עם מי, אולי חברות שלה.

אני קצת שיחקתי עם ל. ופתאום היא קמה, ואמרה שהיא הולכת. כמובן שהצעתי להסיע אותן,
אבל היא אמרה שלא, חברה שלה תסיע אותן.  היא לקחה את ל. והן יצאו. היא בקושי אמרה
לי שלום, וגם ל. לא השיבה לי כשבאתי לתת לה חיבוק ונשיקה.

כל הערב הסתיים בתחושה נוראית. וכל זה רק בגלל שה'תבליגי' שאמרתי לעצמי נשמע לי
יותר כמו 'יאללה בלגנים'.

אני לא יודעת מה עכשיו.

זה היה בבוקר אחד די קריר. כאמור לפני כמעט 10 שנים. הבוקר ההוא כמו כמעט כל הבקרים היה לחוץ.

כבר נפרדתי מהאיש לשלום כשהמונית צפרה לו בחוץ, קצת לפני שיצא לעבודתו, כבר הערתי את הצעיר,

והוא התארגן לקראת בית הספר, כבר סיימתי כמעט להכין את הכריכים, לצעיר ולי.  כל מה שנשאר הוא

לארוז את הכריכים, להוסיף בקבוק מים לילקוט שלו,  לבדוק שלכלבה האהובה יש די אוכל ושתייה,

 להפרד גם ממנה לשלום, ולצאת. להסיע את הצעיר לבית הספר ולהמשיך ישר לעבודה.   יום שגרתי.

ואז שמענו את היללה החלשה הזו מחוץ לדלת. כשפתחנו את הדלת גור חתולים הביט בנו, וכבר ניסה

להתקרב מעט אל רגלינו, להתחכך בהן.  הצעיר אמר - "הוא בטח רעב. בואי ניתן לו משהו לאכול." לקחתי

קערית קטנה, ומלאתי בה קצת חלב, והוצאתי אל מחוץ לדלת. אמרתי לו - "אני אקח אותך עכשיו לבצפר,

ואמשיך לעבודה. אם הגור יהיה פה כשנחזור אחר הצהריים נכניס אותו הביתה, או שנחשוב מה

לעשות בו. (אני לא מתה על חתולים.) אם הוא לא יהיה - אולי זה סימן שאחד מהשכנים לקח אותו. הרי זה

בית משותף. או שהוא פשוט חבר לחבריו חתולי הרחוב". נסענו, וכאשר הוא חזר מבית הספר הוא התקשר.

"אני בבית, והחתול עדיין מחוץ לדלת. הוא חמוד".

כשהגעתי הביתה כעבור כשעה וקצת, ראיתי אותו שוב, והחלטנו להכניס אותו. תחילה קשרנו את הכלבה,

אחר כך השארנו את הדלת פתוחה קצת, והוא נכנס וישר טיפס על השולחן. שם נתנו לו צלוחית עם מעט גבינה.

"יש לו צבעים כמו של ביסלי", אמר הצעיר. "נוכל לקרוא לו ביסלי". "בסדר" אמרתי. "ביסלי. קודם נראה

איך הכלבה מסתדרת איתו, וגם נצטרך לשאול את אבא." שחררנו את הכלבה, והיא רחרחה אותו קצת,
התקרבה, אבל לא נגעה בו לרעה. כשהוא רצה להתרחק ממנה הוא טיפס למקום גבוה, שם לא תוכל להשיג

אותו. לשידה או לשולחן סמוך.

בינתיים חזר האיש מהעבודה. קצת ליטף, קצת הביט פה ושם, ואמר - "היא חמודה, אבל היא מכוערת נורא.

נראה לי שזו חתולה. אבל למה שניקח אותה? הרי יש לנו כבר כלב, ונצטרך לקחת אותה לחיסונים, ואולי גם

לעיקור, כשיגיע הזמן. היא חמודה, אבל מכוערת נורא", הוא סיכם. ואני אמרתי - "אתה יודע שאני

לא אוהבת חתולים. אבל כשמישהי כבר מחליטה לאמץ אותי - אז ממש לא משנה לי אם היא מכוערת או לא,

וברור שניקח אותה לחיסונים".

וכך היא אימצה אותנו ואנחנו הסכמנו. ומאז השתנו חיינו. היא שינתה את חייו של כל אחד ואחד מאיתנו,

היא היטיבה עם כל אחד ואחד מאיתנו בדיוק במקום הכי נכון, הכי מדוייק.

הכלבה שסבלה מחרדת נטישה תמידית ומידי בוקר פרצה ביללות ובבכי כאשר עזבנו אותה - מי לעבודה

ומי לבית הספר - פתאום כבר לא היתה בודדה, והיתה לה חברה-אחות להיות איתה ולהשתעשע איתה.

היא כבר לא יללה בבקרים.

שתי בחינות במקצועות שונים, אותה תוצאה ולא מעט מחשבות.

בשתיהן התוצאה היתה - 81.  (לא משהו, ממש ממש לא משהו.)

במקצוע אחד - הייתי בטוחה לגמרי שאני שולטת היטב בחומר.
הרי גם מעבר למה שלמדנו אני די מכירה את הנושא.
והמרצה מיקד אותנו לחומר הבחינה, כך שגם היה קל להתכונן,
ציפיתי ל-100 במבחן, לא פחות. ולא היו תירוצים.

אולי אולי בהתחשב בנהיגה המתישה, בפקקים, בעצבים המרוטים,

בהיסח דעת, ב'בלק אאוט' של הרבע השעה הראשונה - אולי עם האילוצים האלו 95.

טוב נו - 93.  אבל לא פחות. האכזבה היתה ענקית.

81??? מה קרה לי? איזו הערכה עצמית שגויה?

איך אני בכלל מעזה לחשוב שאני יודעת את החומר?

האם ייתכן שכך טעיתי בהבנת הנקרא? 

למה הרשיתי לעצמי להגיע שאננה ובטוחה שהכל ידוע ונשלט וברור?

לסמן מהר את התשובות, להתלבט על שתי שאלות או שלוש, להזכר ולרשום בחפזון, ולחתוך חזרה לעבודה?

בלי לעבור מחדש על הסימונים, על השאלות, על התשובות, בלי לבדוק פעם נוספת ..... כלום. שאננות, טמטום.

במקצוע השני - ציפיתי להיכשל. חשבתי מה לעשות על מנת שאצליח לעבור את הבחינה במועד ב',

וגם זה יהיה כנראה על הקצה. כדי לא לחזור על הקורס.

המושגים רבים, קשים לזכירה, מבלבלים, רובם בלועזית, ברובם כנראה לא אעשה שימוש כלשהו עתידי,

ואף לא עשיתי בהם שימוש אי פעם בעבר.

בזכרוני המתמעט והולך זה מרגיש לי כמו בליל של מילים לא מובנות בשפה זרה לא ידועה לי. 

והיה צריך לא רק ללמוד בעל פה סוג של 'שפה' חדשה, אלא גם לזכור תהליכים, ולהבין אותם.

אולי אולי אם יהיה לי יום מוצלח במיוחד, בלי פקקים בדרך, עם מחשבה צלולה, ממוקדת, בהירה,

אולי אם אחזור על החומר עם עוד מישהי שתוכל להסביר לי כל מה שפחות ברור,

אולי אז אצליח להגיע לסף הזה שבו לא אצטרך לחזור על המבחן במועד ב'. 

כלום מתוך כל אלו לא קרה. זו שיכלה להסביר לי דברים היתה בחופש ונסעה, הדרך היתה כמו תמיד

תובענית ופקוקה ומעייפת, והמחשבות - התפזרו לאלפי כיוונים שונים.

והנה - 81.  איזה אושר ענק!!! היה נדמה לי שאני טועה, שלא קראתי נכון אפילו את התוצאה.

חזרתי ובדקתי שוב ושוב וזו אכן התוצאה. זה קצת יותר מהסף הזה, זה אומר שעברתי,  אומנם בדוחק. 

ואני שואלת את עצמי שוב ושוב - האם ייתכן שההערכה העצמית שלי כה מתעתעת? מה קרה פה?

וגם - לגבי מועד ב' - במקצוע השני אני ממש פוחדת לגשת, שמא אכשל, הרי אני לא שולטת בחומר,

והתחושה היא שיד המקרה היתה פה והתערבה לזכותי,

ובמקצוע הראשון - ההוא שאני בטוחה שאני שולטת בו - אני כמעט מרגישה נעלבת בחושבי על הציון ועל האפשרות לתקן אותו. "זה יהיה בקלות", אני חושבת. ומה אם שוב אני טועה בהערכתי את ידיעותי?

בסוף כנראה אספוג את הפגיעה, ולא אעשה מבחן חוזר. לא בזה ולא בזה. סוג של ..... תבוסה. אולי.

הוא קיבל היום הצעת עבודה, ואני מאושרת שכך.

זה היה אחרי שני ראיונות למשרת סטודנט באיזו חברת היי-טק, אחד עם מי שאמור להיות הבוס שלו,
ראיון מקצועי יותר, בתחום העיסוק,  וגם סקירת קורות החיים - איפה למד, איפה שירת,
ציונים של בגרויות, ציונים של פסיכומטרי, ציונים של הקורסים שלקח בשנה וחצי הראשונים בטכניון,
קצת שאלות הגיון, בדיקת ניסוח (ואולי גם כתב יד) בעברית / באנגלית, ועוד כאלה ,
עוד ראיון עם צוות מורחב יותר, גם מכח אדם, וגם ממחלקות אחרות ובדיקה אם הוא מסתדר
עם עמיתים בצוות, שפת גוף, מחוות, כושר ביטוי, תרבות שיחה, ציפייה די מתישה בין ראיון לראיון,
ועוד ציפייה לצלצול הטלפון אחרי הראיון השני,
ואז זה אכן קרה, והוא הוזמן לקבלת הצעת עבודה. ואני שמחה. מאד.

אומנם הוא עבד באיזו עבודת מלצרות לפני השירות, אבל הפעם התהליך היה יסודי יותר,

וקיוויתי לטוב, וזה אכן קרה.

אז שיהיה לו המון בהצלחה, ואני בטוחה שיצליח לו גם לעבוד וגם להמשיך ללמוד.

יהיה קשה, אבל זה אפשרי.