היבלת בקצה הקיום

אני אשתגע הראש שלי כואב וגם העיניים.

אני צריכה לקום מוקדם בבוקר לבנק ולשיעור פסיכומטרי ואז לעבור עוד מבחן סימולציה מתיש.

מאז שהתפטרתי מהעבודה המשרדית הנוראית אני כמעט ולא ישנה כמו שצריך. גם כשחזרתי מהעבודה החדשה בבר- הרוגה, לא יכלתי להירדם.

 חרדות ומחשבות מילאו את ראשי ועד שנראה היה כאילו השינה שלי מסתדרת, פיטרו אותי. ושוב, לילות ללא שינה.

מול המחשב

כותבת.

הבדידות הזו הופכת למנחמת מיום ליום.

לפעמים אני מעדיפה להיות בודדה לחלוטין מאשר בודדה בין בני אדם וחברים.

אני מרגישה כאילו הפכתי למופנמת יותר וזה מצחיק.

אני אוהבת לדבר והרבה ולקשקש עם אנשים זרים , אבל לא מאז שחזרתי מחו"ל.

אנשים, רובם החלו לגרום לי לסלידה ואני תוהה אם זו ההשפעה הבלתי נמנעת של בן זוגי הציני והמנוכר כלפי העולם.

אני רוצה לשתות בירה בשמש ולא לחשוב על פסיכומטרי, אוניברסיטה, כסף, הורים.

אני רוצה לכתוב הרבה לשתות הרבה ולקרוא הרבה.

כל מה שנשאר לי זה נסיעות ארוכות באוטובוס בהן אני באמת יכולה להקשיב למוזיקה, לדיסקים שלמים שכבר מזמן רציתי לשמוע.

אני נדהמת מהעולם החדש הזה, הבאתי איתי מארה"ב אסופה מרשימה מאד של כ100 אלבומים חדשים ועוד לא הספקתי לשמוע את כולם.

מוזר, אבל זה העולם שהכי מעניין אותי לגלות כל השאר פשוט נעשה מכח האינרציה.

אני מחכה לרגע בו אני אזקוף ראשי ואשאג החוצה מתוך האפרוריות הזו ואצא למסע מטורף איפשהו, אולי אפילו בתוך עצמי.

ואולי גם זה ישעמם אותי בסופו של דבר.

אני רק רוצה להירדם, זו בקשה מוגזמת?