על רופאים, חולים ומה שבינהם

ישבתי מחוץ לדלת של המרפאה וחיכיתי דקות ארוכות. על הדלת היתה רשימה של שמות פרטיים וזמני התורים. כשהדלת נפתחה – יצא משם רופא, שנראה כמו קלאסיקה של רופא: מצח גבוה, משקפיים, שיער מאפיר לבן קצוץ מה, חלוק רופא לבן וסטטוסקופ משתלשל מהצוואר. הוא שאל אותי, "מה שם המשפחה שלך?" ברור שהשאלה ההיא היתה לצורך מי עכשיו בתור, אבל פתאום לא הייתי בטוחה, איך אני רשומה בקופת חולים. אולי שני שמות המשפחה? אולי רק השם הקודם? משום מה אמרתי לו את שם הנעורים שלי,  שכידוע הוא שם המשפחה של אבי, שקיבל אותו גם הוא מצד אבא, הוא סבי מצד אבא. ברגע ההוא נפל אסימון.

כשהדלת נפתחה שוב דר' לביא הזמין אותי להכנס. הוא אמר משהוא במבטא רוסי כלכך כבד שעניתי שאני לא מבינה רוסית. הוא אמר, "רק ביקשתי שתסגרי את הדלת". נכנסתי. גוללתי את הבעיה שלי, מלפני שנה שנתיים אני כבדה ועייפה ויש לי מחלה בשם יפני. הוא רצה לעשות לי בדיקה פיזית ואני לא יודעת מהי בדיקה כזו כשמדובר במטבוליזם לקוי. הוא בדק לי קצת כח התנגדות שרירים ואת כף הרגל – הוא רצה גם להקשיב ללב אבל לא רציתי להרים חולצה. הוא מישש את בלוטת התריס שלי, אה, ומדד את היקף המותניים, הוא רצה להרגיע אותי שההיקף עדיין בתחום לפי הספרים, אבל אצלי זה היה הכי מביך, כי לא ראיתי את המותן כי החזה שלי גדול ומסתיר.

איכשהוא עלה הנושא שאני עובדת עם רופאים. "את קולגה", אני לא הרגשתי ככה, אני לא עובדת במכון שלו ולא בתחום שלו אבל קרוב, בגדול מתחום הרפואה. היחס שלו השתנה. עוד אסימון קוסמי נפל.

הוא ביקש בדיקת דם דחופה – למחר אם אפשר, ואם התוצאה נמוכה מ 600 להתקשר אליו... גם לעשות אולטראסאונד לבלוטת התריס וקחי מס טלפון. אני רושמת ובטוחה שזה מס של מכון דימות לאולטראסאונד. לא, מסתבר שהוא נותן לי את הטלפון שלו. לקח לי כמה ימים להגיע לבדיקת הדם ההיא והתוצאה היתה אכן נמוכה מ 600 . שמחתי שאולי מצאנו את הבעיה. אז כתבתי לו סמס מכובד, שהתוצאה שם סביב 400 ומה עושים מכאן. הוא דווקא לא היה מודאג, זה בתוך התחום המותר, וסימס לי חזרה שאופטימיות קוסמית ורוקנרול מספיק לעת עתה. גם סמיילי. אמרתי תודה.

אבל אז, קיבלתי אסמסים בשבע בבוקר לזכור לקחת את הכדור. ושכדאי גם ברזל ושישלח לי מרשם. כי איכות החיים שלי נוגעת לו ללב. אמרתי שאני קמה בשש, ואין צורך בשירות הזה. הוא הנחה אותי לקחת את הכדור עם מים ולחכות שעה עד לקפה של הבוקר, אמרתי לו שהוא אכזר. ואמרתי לו שקשה לי לעשות ספורט בגלל וורידים ברגליים שמשתקים אותי לפעמים אז הוא בילה את הבוקר בלהתעניין בגרבי לחץ. אמרתי לו שיש לי. ולאט לאט, דרך האין נושא לשיחה חוץ מלקחת כדור מסויים ותוצאה של בדיקת דם, אני סיפרתי על דברים שלי והוא סיפר לי על עצמו.

ובהתחלה זה היה מוזר לי שהוא מספר לי על עצמו. כי רופא שחיכיתי חצי שנה לתור אליו, ראיתי כנותן שירות, סיפרתי רק על הבעיה שהציקה לי ולא על כל מה שגם לה, ושאר חיי... וגם לא ראיתי לנכון להתעניין בחייו הפרטיים של מי שעומד מולי. בעצם בכלל לא לקחתי בחשבון  שיש לו חיים פרטיים. לא הקדשתי טיפת מחשבה למה התור בזמינות של חצי שנה. מה עוד עושה דר' לביא בחייו.

הוא עובד בחמש עבודות, יומיים בשבוע בבית חולים, בקופת חולים זו וגם זו, במוקד חירום בימי שישי, מארגן קורס למומחים בתת תחום של המומחיות שלו, ושומע הרצאות ומכין הרצאות בעצמו בבית החולים לשעבר שעבד בו. לומד ומשתלם בחומר בבית, הוא עסוק מאוד ובקושי בבית, עם העבודה במוקד אפילו שישי שבת, עם הכוננויות אפילו לילות, בקופת חולים הוא מקבל פעם בשבועיים, לכן חולים קלים כמוני מחכים חצי שנה.

כשדיברנו במרפאה אצלו הוא שאל אם חס וחלילה אני אביא עוד ילד.. שאלתי אותו בהמשך השיחות שלנו למה השתרבבה שם חס וחלילה... מסתבר שהדוקטור היה נשוי אך לא באושר, בת הזוג לא רצתה ילדים. התגרשו והיו לו כמה שנים בודדות ואומללות. במסיבה של בית החולים שעבד בו הכיר בחורה, גם כן מעולם הרפואה, ומאז הם יחד. שני ילדים אבל ללא נישואין. הוא פוחד מחתונה. הוא לא יתחתן יותר. בגלל שאין חתונה, על הנייר הילדים הם שלה, והזכויות שלה, והכח אצלה, והוא שבוי במערכת. הוא המפרנס הראשי אבל כבר אין שם אהבה, ואין שם סקס, ויש מרירות גדולה וכעסים ומריבות. והוא מחפש לו אוזן קשבת, ואולי גם פרטנרית לשעות פורקן, אם מתאים...?

בינגו. מתאים. כל הכבוד על ההימור והאומץ, גם אני עברתי דרך ארוכה, אני באה ממקום דומה, כבר היו לי קשרים כאלה... והקשר הזה בא במקרה, בלי שחיפשתי, נפל עלי והגיש לי את עצמו בשתי ידיים. רק כתוספת, כהשלמת חסרים, לא מתחרה עם שום דבר, אני לא מחפשת להרוס לו את המשפחה והוא לא מאיים על בעלי, ואני לא מאיימת על שלמות משפחתו, להיפך, רק עוזרת שם להרגעת הרוחות.

מסתבר שכבר היו לו שני קשרים כאלה בעבר הקרוב שנסתיימו לא מזמן. אחד היה עם מטופלת, הרבה יותר חמורה ממני מבחינת בריאות, סרטן והקרנות, רצו למסד את היחסים אך בסוף נשארה עם בעלה. והשנייה, אשה של מטופל, בת זוג של מטופל שלו, הוא עזר מאוד לבעל אבל גם קצת לקח את האשה. האשה ההיא "סחטה" אותו לדבריו, לא ברור לי אם רצתה כסף או רצתה יחס, הוא לא היה יכול לישון מרוב לחץ ממנה, אך בסוף נפרדו כידידים.

מהסיפורים האלה למדתי כמה דברים:

1. לזכור כל הזמן שקיבלתי אותו במתנה. שהוא מגיש לי את עצמו ואני מקבלת את מה שיש ולא באה בדרישות. אני לא אהיה זו שבגללה לא ישן בלילה. אני לא סוחטת ולא מבקשת. יש לי מספיק חיים וצרות משלי. הוא בא כאקסטרא לחיי ואני לוקחת מה שיש. גם ככה שעות הפנאי שלו מוגבלות.

2. אני מבינה שבודד לו בחיים. אבל השאלה היא אם מאגר ההיכרויות שלך יגיע ממטופלים ובנות זוגם? האם זה אתי להתחיל עם מטופלות או בנות זוג של מטופל? זה לא קצת כמו ניצול של בוס ומזכירה? ניצול כח שכזה? קצת חצייה של קווים? מה גם שאתה יודע שאנו נשואות.

הוא אומר שהוא פשוט התאהב ולא התבייש ללכת אחרי הלב שלו. שזה קרה כשדיברנו אצלו במרפאה. שזה לא קורה עם כל אחת. אני הייתי מתה מפחד לעשות את זה. לגשת לגבר נשוי, קולגה או לא, ופשוט לבקש את ליבו, את האוזן הקשבת שלו ואת הזמן שלו, שיהיה איתי בכיף, כי אני.. כי אני אוהבת אותו? שאפו שאפו על האומץ. ומה, גם הצליח לך.