רע לי.
קשה לי עם זה שהציפיות שלי והשאיפות שלי לא תואמות את המציאות.
בשלב הזה כבר הייתי אמורה להיות עם ציונים כל כך גבוהים , חבר (מישהו ספציפי כמובן..) , ורזה ב7 ק"ג.
כן.. זה נשמע כמו ציפיות די שטחיות . אבל זה מה שאני שואפת אליו. מצוינות.
בנתיים אני עם ציונים בינוניים , ניתקתי איתו קשר , ואפשר לומר שעליתי כמה ק"ג.
המצב הזה מעציב אותי. אני לא רוצה להיות אני. נמאס לי לשדר ולהגיד לכל העולם זאת אני . זה מה יש. תקבלו אותי ככה.
כשבעצם אני ממש לא מקבלת את עצמי. ואת האמת אני גם לא רוצה להשלים עם מה שאני.
לא רוצה לקבל את הגרסה הבינונית הזאת של עצמי.
הקטע אצלי הוא שאני אדם מאוד קיצוני מבחינת אישיות. או שחור או לבן. לא יכולה לקבל אפור.
השטח האפור מבחינתי הוא בינוניות ואני שונאת את זה.
או שאני אקבל רק מאיות , או שאני אכשל . או שאני אוכל הכל ואני אשמין , או שאני ארעיב את עצמי וארזה.
או שאני אצא עם הבן אדם שעונה על כל הציפיות שלי (מראה , אינטיליגנציה , הומור וכו'..) או שאני אעדיף להשאר לבד.
ואני נמצאת בדיוק בנקודת הבינוניות הזאת שרודפת אותי בכל מקום. מבחינתי אנשים שלא ממשים את הפוטנציאל המלא שלהם , מקבלים את הגרסה הבינונית של עצמם ולא שואפים לגרסה הטובה ביותר של עצמם , הם ותרנים , אנשים שמרימים ידיים. וזאת לא אני!
משפטים כמו:
"תשמעי את לא דוגמנית.. אבל ממש לא מכוערת!"
"אוי תפסיקי.. את לא שמנה ! יש לך אבל כמה קילוגרמים עודפים"
"את באמת חכמה .. אבל לעומת (שמות של ילדים אחרים) כולנו טיפשים"
לא עוזבים אותי .. גם אם נאמרו בקלילות ולא ברצינות רבה מידי..
אני פשוט אמשיך לנסות לשפר את עצמי עד שאני אהיה מרוצה , כל אלטרנטיבה אחרת לצערי פשוט לא מספיק טובה..
הפרפקציוניזם הזה עוד יהרוג אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
EMA_