מס שפתיים

והעולם ממשיך להיות פלאי, קודר ומסקרן מאי פעם: בכל יום מחדש, עם זריחת השמש, אני משתוממת מהיכולת לפקוח את העיניים. לא מתוך דכאון ועצב, אלא מתוך פליאה תהומית מהכל. ולאחר התאוששות קלה מהזיית החלומות שהחלה לשוב אלי לאחרונה, אני עוצמת בחזרה את העיניים אך לרגע, כדי להביט על עצמי, על כולנו, מלמעלה. לא התנשאות, חלילה, אלא באופן לוויני: 

המבט מלמעלה מתחיל קודם כל מדמיון הבית ממעוף הציפור, ועוד לחיצה על הכפתור שבדמיון מוביל אותי למבט על כל המושבה, ואז על כל הארץ, היבשת, ופתאום - אני כבר רחוקה בחלל, או שאולי כדור הארץ מתרחק? וההבנה שאני רק פסיק בהיסטוריה שעדיין לא נכתבה, ההשלמה עם הספק שבכתיבתו של אותו הפסיק, משווים לחיי נוסח ציני בהחלט. ומה משנה מה עשיתי בצבא אם על גלקסיה רחוקה, שאולי כלל לא קיימת, מתקיימת כרגע מלחמת עולם שלישית? ומה משנה כל התסכול שלי מהאינסטגרם והפייסבוק המזדיינים האלו, מכל הפרסומות להלבנות שיניים, הגדלת ישבן, הקטנת מוח ושלושה וחצי קילו בשר שנזרקים לפח בכל רגע נתון? 

נוסח מעט ציני, הייתי אומרת, מעט ציני אך במקביל פלאי ומושך. כי דווקא בגלל האפסיות הכמעט מוחלטת הזו, דווקא מפני הפסיק שספק אם אהיה - עלי לנסות בכל כוחי ליהנות מהדרך. כי אין ברירה אחרת. כי אני כן, בעל כורחי, ויש כל כך הרבה טוב ויופי על יד הסבל. ואולי לוויני החלל של גוגל מאפשרים לקלות הבלתי נסבלת של הקניה בקניון להיות קרובה, באופן ממוחשב, לטבח שמתבצע בסוריה, אבל עדיין - גזר דיני הוא להצליח לחיות את חיי. כלומר, אני חושבת.. 

אני כמעט ועפה על הרצפה כשאני קמה ממקומי ומתקדמת אל דלת האוטובוס. חיוך נבוך נשלח אלי מחייל שכמעט ובלם את ההחלקה המביכה שנמנעה כאן. הוא שואל שאלה אבל אני לא שומעת, בליל המחשבות והמוסיקה שבאוזני מתערבב עם העולם המציאותי. אני מוציאה את האוזניה והוא חוזר על השאלה הבנאלית כל כך. השיחה מביכה, העיניים כמעט ונעצמות מרוב עייפות, דלת האוטובוס נפתחת ואני מחייכת ומאחלת לילה טוב. "גם אני ארד כאן", הוא אומר ואני מתקדמת במהירות. הרחוב מואר, רועש וגועש כמו המחשבות שבתוך ראשי. אני כועסת על עצמי על חוסר הנחמדות והסבלנות המתפקעים, ומנסה להשיב לשאלותיו בחיוך. כמה שלא אתלונן שחסרה לי הקרבה, והנה אדם מנסה - ואני אפילו לא טורחת לנסות לשתף פעולה. הייתה שיחה יבשה עד מאוד, בלי הרבה משמעות, וכשביקש את המספר רציתי לומר כן אבל ידעתי שאין טעם, אני לא במצב, אני לא במוד, אני לא מסוגלת, אני לא יכולה. מאוחר יותר תהיתי בליבי מה נתפס כנחמד יותר: לומר את האמת ולסרב למסור את המספר, או להיות מנומסת עד כאב, לשוחח איתו שיחה או שתיים ואז לומר שזה לא מתאים? ועד כמה מתנשאת אני נשמעת רק מעצם הדילמה הזו בראשי? כמובן שלו רק אמרתי שאני אחרי פרידה, ושאני מתנצלת, וכשאמר שאין על מה להתנצל הבנתי שוואלה, הבחור צודק. אני לא צריכה להתנצל על חוסר רצון בתקשורת, גם אם הבחור נחמד ולבבי. 

והתחושות לא טובות, ואני מרגישה שאני שוקעת שוב, ואילו רק היו לי קילו וחצי של ביטחון עצמי על הכתפיים - כמה נעים וטוב היה לי. קצת אמונה עצמית עדיין לא הרגה אף אחד. אני חושבת על הפרידה הזו ומבינה שבאמת כואב לי, נשארתי מצולקת וחסרת ביטחון פי שניים מכפי שהייתי לפני מערכת היחסים הזו. וכשהבחור המשיך בדרכו נותרתי לרגע במקום, מביטה עליו מתרחק, ושמחתי רק מהעובדה שהנה - הצלחתי להסתכל על אדם אחר ולאהוב את המראה שלו, הצלחתי להסתכל על אדם אחר ולהודות שאולי, יכול היה להיות ביננו משהו. 

מעבר לכך שוב - כמו הטקסט הזה - הכל מבולגן מידי, ממוסמס מידי, נעלם לי בין האצבעות. אני לא מצליחה להגיע להבנות ולסדר. אני רוצה להיות יותר בטוחה, רגועה ובעלת מרכז. אני רוצה להצליח להיות אני. החודשיים הבאים יהיו קריטיים ביותר עבור שירותי הצבאי. אין לדעת לאן אגיע, מתי ועם מי - ובמצבי הנוכחי, לא בטוח שאגיע לשם בעצמי. ועם חרוז סביר זה אסיים את שורתי, בתקווה להשאיר מילה או שתיים אחרי. שאלה כללית אליכם, קוראים יקרים: כשהכל יגמר, לאן בעצם הולכים? האם ישנו אתר אחר, אמין ומפוקפק באותה מידה, בו אוכל לכתוב מחשבות המנוגדות לכוח הכבידה? והאם קיים בכלל כוח כזה? אם כן - היכן? ואם לא, אז אעבור לחיות על הירח, כמובן. טוב, פיזיקה מעולם לא הייתה צד חזק אצלי. או צד בכלל. ואולי בסוף יתברר שזו כימיה. חבל.