ככל שאני נכשלת ביותר טסטים, אני פחות מתאכזבת ויותר מתרגלת לרעיון הזה. דווקא אתמול הרגשתי טוב במהלך הטסט, בלי קשר לזה שקדחתי מחום ורעד לי הגוף. ואז ברקס, כמובן, כי אי אפשר לסיים טסט בלי איזה ברקס לקינוח. הוא היה מיותר, והטסטר ראה שאני צודקת, ועדיין נכשלתי וזה אפילו לא כואב לי קצת. טוב, אולי קצת, אבל ממש לא כמו בטסטים הקודמים. אם אעבור את הטסט הבא זה יפתיע אותי מאוד, לא כי אני לא יודעת לנהוג, אלא כי אני פשוט לא קולעת את הטסטים. לא מצליחה להבין מה הם רוצים, כשאני נוהגת בסדר גמור ולא מסכנת אף אחד. כשאני לא עוצרת בעצור יש הגיון, אבל בשאר המקרים אני נוסעת פשוט בסדר ומבחינת הטסטר זה ״כמעט בסדר״, ואז הופ, עוד נכשל. וזה אפילו לא קשור לרישיון או לנהיגה, אני לא סובלת להכשל. זה מוציא ממני את הלא-אני שבי.

נו טוב, העיקר שאחלים בקרוב.