יש בי איזו התכווצות קטנה בכל פעם שאני רואה אותו שאומרת "אולי תקפוץ עליי כבר ותחבק וזהו?". מבט כזה חם ועוטף, קרוב, זה דבר שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן. כבר כמעט שנתיים. כמעט שנתיים שלא נתתי לאף אחד להתקרב אליי, לא פיזית ובטח לא רגשית. בדרך כלשהי הגעתי למצב שכשאני אומרת למישהו שנפגעתי, הוא עונה "אני יודע שהייתי לא בסדר, אבל את נראית כל כך חסינה שחשבתי שזה פשוט חלף". אני לא מצליחה להבין איך זה, הרי אני לא חסרת רגש. בפנים הכל בוער ואיכשהו זה לא נראה לעין. מאז אותו בחור שנגע בי כשהייתי שיכורה, לפני שנה וחצי בערך, יצא לי להרביץ לשני בחורים וזהו. לא הסכמתי להתקרב לאף אחד. גם כשהגעתי למצב של קרבה כמעט אינטימית עם בחור שבאמת אהבתי, ברחתי. ברחתי מכולם, מחברים, מכל החברים. אני נמצאת במצב שבו לאף אחד אין מושג מה קורה בלב שלי. וזה לא שקורה המון, הרי התרחשויות רומנטיות או מיניות אין, למסיבות הפסקתי לצאת ואני כבר לא מבקרת חברים. כל זה לא מתוך עצב, אני הרי מרגישה טוב עם עצמי ושלמה עם עצמי. אבל במקום בו אני נמצאת, שבו התחרות כל כך גדולה, ובו אני גם אמורה להיות בן אדם, אני לא יכולה וגם לא רוצה להיות לבד, זאת האפשרות הכי קלה. זה הכי קל לומר לעצמי שעדיף שאני אהיה לבד וזהו. ככה אני כבר שנתיים, וככה הכי קל. ויכול להיות שאם אני אפתח קצת, ואשתחרר קצת, ואתחבר, אולי יהיה לי אפילו יותר טוב מעכשו. כי זה לא שרע לי עכשו, בכלל לא. אבל אני קצת תקועה במקום. אני יודעת בדיוק איפה אני עומדת להיות בכל נקודה בזמן. מבחנים, בגרויות, טיול, גיוס, לימודים. אין לי איזה מקום שיש בו סימן שאלה. זה מרגיע מצד אחד אבל גם מאוד מלחיץ מהצד השני. 

אני כבר קצת לא יודעת מה לעשות עם כל זה. אמא הציעה שאלך לטיפול פסיכולוגי, היא חושבת שיש לי טראומה מהאידיוט ההוא. אני לא יודעת אם זאת באמת טראומה, יכול להיות. אבל גם יכול להיות שזה התירוץ של הלב שלי כדי לברוח מכולם ולהשאר מכונסת בתוך עצמי. 

אני קצת מחכה לרגע שבו אסיים את התיכון (שהוא כבר לא רחוק בכלל). עד הגיוס יהיה לי קצת חופש. קצת זמן לנשום, לטייל, לנוח. לנשוםםםםם. לטייל....לנוח!!!!!!! מי היה מאמין שהמושגים האלה קיימים.

עד שתגיע הכאפה שתוציא אותי מהמצב הנוכחי, תודה לשוברט שעושה נעים פשוט כי הוא יכול ונמצא תמיד.