לקרוא פוסטים ישנים ולהבין שהרצון הזה ללכת עדיין לא עבר ושאני פשוט מדחיקה אותו בצורה מופתית, לא נותנת לו לצוץ אפילו לשניה.
ועכשיו.. לקרוא דברים שכתבתי אז ולהבין שחבל שזרקתי את הכדורים.
שבאיזשהו מקום אני מתחרטת שלא עשיתי את זה.
כי אני מרגישה מיותרת.
אני נטל עצום על ההורים שלי כל הזמן כסף כסף וכסף.
לנסיעות לתחרויות, לחברה, לפגוש ידידים, למצעד.
ובמקום מסויים אני מרגישה שאם אני אלך יהיה להם קל יותר.
וככל שאני חושבת על זה יותר אני רק מרגישה שלאנשים יהיה קל יותר בלעדיי.
אז כן, יהיו כמה אנשים שאולי יהיה להם קשה ושיכנסו לשוק אבל..
למה שאני לא אעשה את זה בעצם?
זה דבר סופי, חד משמעי.
אני יודעת.
אמרו לי ואומרים לי שלא מבינים איך אפשר לרצות דבר כזה.
אבל אצלי זה נורא ברור, זה הדבר היחידי שאני רוצה, לבלוע 50 כדורי שינה בתקווה שזה יספיק ופשוט להרדם לתמיד.

זה בדיוק כמו שאני יודעת שאני אוהבת בנות.
הרבה יותר הגיוני לי ונורמלי ומרגיש לי נכון לראות את החיים שלי בעתיד עם אישה.
ובדיוק ככה גם מרגיש לי הקטע של להתאבד.
זה פשוט מרגיש לי יותר הגיוני ונורמלי מלחיות, זה מרגיש לי יותר נכון מאשר להמשיך ולא לרצות להיות כאן.

יש דברים ששווה לי להישאר בשבילם, אבל הם לא מספיקים, הדברים שגורמים לי לרצות ללכת חזקים יותר מהם.

תחשבו על ילד קטן שתביאו לו במתנה סוכריה.
אם ילד לא יקח אותה זה יראה מוזר נכון?
אבל אצלי זה יהיה הגיוני.
עכשיו תחשבו שהסוכרייה היא החיים, ואתם תתנו למישהו חיים, הוא יקח אותם נכון? אבל אני? אני אדחה אותם.
אני לא רואה בהם צורך.

אז כן, תקראו לי אימו, תקראו לי דיכאונית, תקראו לי מטומטמת תקראו לי איך שאתם רוצים.

לא אכפת לי.

 אני לא רוצה לחיות כי לדעתי זה מיותר. 

מה שאני מרגישה כאן, הסבל, המחשבות, ההצקות, ההחלטות, התהיות, הפגיעות הכל גורם לי להבין יותר ויותר שאני לא רוצה לחיות בעולם הזה יותר.

אני יודעת שעד שחודש הראשון של החופש לא יגמר אני לא אוכל לעשות כלום כי אני צריכה כסף.
אני צריכה כסף בשביל הכדורים כי כדורי שינה בלי מרשם רופא עולים יותר.
(אלא אם כן אני אלך לבדיקות ויאבחנו אצלי אינסומניה ואז אני אוכל לקנות כדורי שינה עם תירוץ כלשהו.) 

איכשהו, ההבנה שאני באמת מתכוונת לעזוב בקרוב מקלה עליי.
היא הופכת את הכל לפשוט יותר.

הפוסט הזה ממש עזר לי לעשות קצת סדר אצלי במחשבות.