רק עכשיו אני מתחילה לעכל את זה.
באמת נפרדנו.
זהו. זה נגמר.
בהתחלה קיבלתי את זה בסדר, כאילו אחלה, נפרדנו לא קריטי.
אבל לא יודעת.. עכשיו.
אני באמת מפנימה את זה.
קשה לי לנשום, יש לי לחץ מעצבן כזה בחזה והדבר היחידי שאני רוצה לעשות זה לבכות ודווקא הפעם אני לא מצליחה.
נורא קשה לי לא ליפול לזה שוב.
זו הבריחה הקלה ביותר.
אני יכולה פשוט ללכת לשירותים לקחת משם סכין, ואף אחד לא ירגיש.
אני לא מסוגלת יותר.
אני רואה אותה כן ממשיכה, יוצאת עם חברים לבלות, לאכול, נהנת.
אני לא מסוגלת.
כשנפרדנו היא ביקשה שלא נתרחק, כן. כי זה הולך להיות הדבר הכי כיף בעולם להמשיך לדבר איתך כשכואב לי שוב ושוב.
תסבירו לי למה? היא אמרה שטוב לה איתי. שהיא אוהבת אותי. היא עדיין אומרת לי את זה. אני עדיין אוהבת אותה.
נו יופי. עכשיו התחלתי למרר בבכי כמו ילדה מטומטמת.
אני באמת לא מצליחה להבין מה קרה בכמה ימים האלו. מאיפה נכנסה לה המחשבה המטומטמת שלה שהיא "לא מספיק טובה" ולמה היא נשארה שם.
זה רק גורם לי לחשוב, מה אם היא כבר רצתה להפרד ורק ניסתה למצוא דרך "קלה" יותר? שאני אצפה לזה או משהו ואז זה יהיה קל יותר.

אני לא רוצה ליפול לבור הזה שוב.
לא רוצה ליפול שוב בכלל. 
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך? 

פשוט נמאס לי.