אז מה היה לי?
אני מניחה שהדברים מתחילים מהזיכרון הראשון שלי.
סביבות גן טרום חובה ככה.
הייתה ילדה, שתמיד הייתה מלכת הגן.
כשהיינו משחקים, היא תמיד הייתה מי ש'שלטה'.
לא אהבתי את זה. זה הכעיס אותי.
אבל מי מקשיב לי?
כבר אז לא הייתי "מקובלת".
הייתי תמיד מתגנבת לגן שהיה צמוד אלינו, ועוברת בין הגננות.
תמיד אהבתי אותן, היה לי יותר קל איתן מאשר עם ילדים בגיל שלי.
וככה עבר לו הגן, היו לי שתי חברות בקושי, ואני עולה לכיתה א', קצת דחויה, אבל זו סוג של התחלה חדשה, כולם קצת יותר בוגרים.
והנה כיתה א', אני נכנסת בחשש לבית ספר, מוצאת אמא כשלהי שאני מזהה ושואלת בתמימות "איפה זה כיתה א'?"
והנה אני נכנסת לכיתה.
אנחנו כיתה אחת, שכבה קטנה.
ממשיכים, הכיתה קצת גדלה, היחסים ביני ובין התלמידים בכיתה מעועמים, אין שנאה גלויה, אבל גם אין ממש חיבה.
בנות לחוד, בנים לחוד, ושלי לחוד.
מדי פעם היו כמה בנות שניסו להתקרב קצת, נתתי להן את זה, ואז הן תקעו לי סכין בגב, עבדו עליי, צחקו עליי.
ואז ויתרתי ולא נתתי לבנות להתקרב אליי.
והנה מגיעה כיתה ב'.
הכיתה כבר גדולה מדיי בשביל המחנכת שלי, חייבים לפצל אותה.
כמובן שאני לא מרוצה מהחילוק, כי שמים אותי בכיתה נפרדת, אני בלי איריס, המורה שלי.
אמא שלי מנסה לשנות את זה, לא מצליחה, אני מכירה מורה חדשה.
אני מבינה שהייתי סתם לחוצה, אבל עדיין, היחסים ביני ובין שאר התלמידים קרירים ומחמירים קצת, אני משמינה.
כיתה ג' מחליפים מחנכת.
מגיעות שתי בנות חדשות לכיתה, טל שהגיעה בערך באמצע שנה ורעות, שהגיעה כבר מתחילת השנה.
אני ורעות התחברנו ביחד, בהתחלה כברירת מחדל, ובסוף, כחברות(היום היא בערך החברה הכי טובה שלי.)
וטל.. היא הייתה ילדה מיוחדת. נקשרה לכולם, איחדה את הכיתה, גרמה לי להיפתח קצת לבנות, ולבנות במפתיע להיפתח אליי.
הכל נראה ורוד.
נגמרת השנה, כיתה ד'.
מגיע יום כיפור.
טל מתה.
נכנסתי לבלוק רגשי.
לא הצלחתי להבין איך זה קרה פתאום.
בכל פעם שחשבתי עלייה הרגשתי חור שחור, לא הצלחתי להרגיש כלום.
היום אני מבינה שהכאב היה לי קשה מדיי, הרגשתי שהכל בסדר, ששום דבר לא יכול לקרות, ובגלל האופוריה הזו, המכה שנחתה עליי הייתה קשה כל כך.
ידעתי שאני צריכה להרגיש כאב, אבל לא הצלחתי, זה פשוט היה.. חסום.
זה נשאר שם, הידיעה שאני צריכה להרגיש כאב לגביה וחוסר ההצלחה שלי בזה.
המון בכו, הרגישו רע, התגעגעו, גם אני התגעגעתי, רק לא הצלחתי להרגיש כאב.
איכשהו, האובדן הזה איחד בין השכבה שלנו, הגעגוע, הכאב, כולנו התבגרנו קצת מהר מדיי.
עם טיפול פסיכולוגי צמוד, ושכבתי, הגיעה כיתה ה'.
המחנכת שלי נשאר איתנו שלוש שנים ברצף ולא שנתיים בגלל ההמוות של טל.
השכבה שוב מתפצלת, נוצרות קבוצות.
אני נשארת לבד, עם רעות.
אבל מרגישה לבד.
בכל הזמן הזה, של כיתה ג' ד' וה', ילדים מתייחסים אליי נוראי, נכון, המאמצים של טל עזרו לא מעט כדי להפחית את זה, אבל עדיין, לא אהבו אותי.
קראו לי שמנה, מכוערת, מטומטמת, חננה.
נגמרת כיתה ה', אני סובלת.
כיתה ו', כולם מתרגשים, עומדים לסיים.
ואז קורה משהו שגורם לכל הבנים בשכבה לתעב אותי.
הבנים החליטו לחטט לבנות בתיקים, כדי לראות מי כבר "התבגרה" וקיבלה מחזור.
הם אמרו לכל הבנות לצאת כי הם רוצים לדבר, וכששאלו למה אני נשארת הם אמרו "היא לא בת."
וראיתי שהם ניסו למצוא משהו וחיטטו בתיק או שניים.
ואז הגיעו התלונות.
הבנים אמרו שהם לא עשו את זה הבנות אמרו שכן.
אני הייתי הקובעת.
הייתי כמו פלסטלינה.
שיניתי את הגרסאות שלי שוב ושוב, כל פעם מתאימה את עצמי לקבוצה אחרת שמבטיחה לקבל אותי.
בסוף מאשימים את הבנים.
הם כועסים עליי.
בינתיים אני מכירה בחוג אומנות ילדה בגיל שלי, ליאור.
הילדים מתחילים לשנוא אותי יותר ויותר.
מגיעה מסיבת הסיום, זה נשכח בערך, אנשים לא אוהבים אותי, אבל איכשהו סובלים אותי בשקט.
בחופש הגדול שבין ו' לז', מסכסכים אותי עם ליאור.
גורמים לה לחשוב עליי דברים.
היא כועסת עליי ושונאת אותי.
שמו אותנו באותה כיתה ביחד.
קיוויתי שתהיה לי התחלה חדשה, אבל לא הרבה השתנה.
הכרתי כמה בנות, את קשת, טל ויעל, אבל לא יותר מזה.
אבל כאן זה נעשה גרוע יותר, השפילו אותי, שנאו אותי, על מי אני עובדת? אני לא אתפלא אם אנשים היו מעדיפים שאני אמות.
בשלב מסויים נמאס לי, לא באתי לבית ספר במשך משהו כמו שבועיים.
ואז אנשים התחילו לשים לב אלי.
הבינו איכשהו שפגעו בי.
כמה אנשים, לקחו אותי "תחת חסותם" ניסו לעזור לי.
חלק הצליחו יותר, חלק פחות.
כיתה ח'.
אני עדיין מרגישה רע, לא טוב עם עצמי, מדוכאת.
כאילו כל כיתה ז' נשכחה, אנשים שוב התייחסו אליי רע.
לא יכולתי יותר, במשך חודש לא הגעתי לבית ספר, רק ליומיים בקושי.
חופש חנוכה עובר.
אני חוזרת לבית ספר בלי חשק.
פתאום משהו השתנה.
אבל לחלוטין.
זה היה כמעט מפחיד.
קיבלו אותי.
לא כולם, אבל הרוב.
אנשים שלא סבלו אותי ביסודי.
כאילו כולם התבגרו פתאום, הבינו מה עשו.
יעל השתנתה עם היחס שלה כלפיי, הכרתי את נטע, יערה, אנשים נפתחו אליי, ואיכשהו, נפתחתי אליהם.
הרגשתי טיפה יותר טוב עם עצמי, פחדתי שהם עושים את זה רק כדי לפגוע בי בסוף, אבל ידעתי שלא.
ואז הכרתי גם את דנה(היי דנה XD)
ואיכשהו, הגעתי למצב שיש לי חברים.
קיבלתי קצת ביטחון.
הכרתי כל מיני אנשים שונים, מהבית ספר, דרך דנה, דרך כל כך הרבה מקומות, פתאום, הייתי שמחה.
ככה זה המשיך, מסיימים כיתה ח'.
הייתי קצת לחוצה, פחדתי שכשנגיע לכיתה ט' הכל ישכח, אבל זה לא קרה.
זה היה בסדר.
השנה הזו הייתה המשמעותית ביותר בשבילי.
כיתה ט'.
הבנתי דברים לגבי עצמי, מצאתי פתרונות מטומטמים לחלק מהדברים.
קודם כל, הבנתי שאני אוהבת גם בנות.
ועצם הידיעה שיש לי למי לספר את זה, ושהם יקבלו את זה, גרמה לי להרגיש טוב.
כל פעם שהייתי חושבת על זה, מבינה שהחברים שלי, מי שאני אוהבת, יקבלו את זה, לא יכולתי שלא לחייך.
גיליתי כמה קל זה לחתוך.
גיליתי כמה קל לברוח וכמה זה מקל עליי.
הבנתי שאני צריכה להרגיש כאב על טל, ידעתי שכאב נפשי אני לא מסוגלת להרגיש.
זה היה פצע גדול מדיי, שאני לא מוכנה להתמודד איתו.
אז רציתי להרגיש לפחות את הכאב הגופני, וכשחתכתי הרגשתי אותו. הרגשתי שאני סוף-סוף מצליחה להרגיש את הכאב הזה על טל.
אז בערך גם נכנסתי לתקופת האימו הקשה שלי.
אני אומרת קשה כי גם ביסודי הייתי דיכאונית, עצובה. אבל השוני הוא שביסודי לא פחדתי לבקש עזרה, הייתי הולכת ליועצת ולפסיכולוגית של בית ספר.
אז כאן, לא הייתי מסוגלת לזה.
אז נתתי להכל להצבר, ושקעתי בזה יותר ויותר.
התחלתי לשמוע מוזירה אחרת, בהתחלה הייתי שומעת המון רוק ומדיי פעם שומעת מטאל ולאט לאט.. זה התהפך, הפלייליסטים שלי השתנו מרוק למטאל וסקרימו, ושירים שאהבתי פעם, הייתי שומעת רק בהזדמנויות, או אם מישהו היה שם אותם.
ואז למרות ששמחתי שיש לי חברים, שיש לי אנשים לאהוב ושיאהבו אותי, המשכתי לחתוך.
בשלב מסויים זה כבר הגיע למצב שבכל פעם שהייתי נזכרת בטל, כשהדברים היו יותר מדיי בשבילי, כשלא ידעתי איך להתמודד איתם, הייתי חותכת.
ואיכשהו, להרגיש את הכאב, לראות את הדם נוזל מהיד שלי פעל כמו כפתור איפוס, ריסטארט נפשי.
אז המשכתי עם זה.
לאט לאט, כל הדברים הצבעוניים החליאו אותי, בגדים בצבעים אופטימיים מדיי, שנאתי את רוב הארון שלי.
אז קניתי בגדים חדשים, ולאט לאט המלתחה שלי התכהתה, ובסוף לבשתי לרוב שחור.
ואז יום ראשון אחד, שלא הצלחתי לישון כל הלילה, ובכיתי וחתכתי, ופשוט.. אני לא יודעת להסביר, איבדתי לחלוטין את העשתונות.
וכשהגיע הבוקר והסתכלתי במראה, ראיתי שהעיניים שלי אדומות ונפוחות, ושהיד שלי בוהקת באדום וידעתי שאסור לי לבוא ככה לבית ספר.
אז פיזרתי את השיער, סירקתי אותו שיהיה קצת חלק יותר, השתדלתי שיסתיר לי כמה שיותר מהפרצוף שלי, שמתי עיפרון שחור ולקחתי את כל הצמידים שהיו לי, ושמתי אותם כדי שיטשטשו את היד שלי.
ואז כשהגעתי לבית ספר, אם מישהו בכלל שם לב או שאל למה העיניים שלי אדומות, הייתי אומרת שזה בגלל העיפרון, ושאני כנראה אלרגית, וככה זה עבר.
הדברים החמירו יותר, עברו עליי עוד לילות כאלו, אבל בהם, עצרתי את עצמי מלבכות, ידעתי את ההשלכות של זה, ומה אני אצטרך לעשות.
אז הייתי חותכת, שמה עוד כמה צמידים ומסתירה את זה, זה עבד טוב, טוב מאוד.
ואז עבר קצת זמן, הגיע פורים, איתו הארוקון, והיציאה הקטנה הזו מהבועה השגרתית שלי, לראות כל כך הרבה אנשים שאני אוהבת, אנשים שאוהבים אותם דברים כמוני, עשה לי טוב. הרגשתי יותר טוב.
ואז הגיע חופש פסח ואחריו הטיול השנתי לירושלים.
בטיול השנתי הצעתי לכליל לצאת, ובמשך שלושה חודשים היינו ביחד.
זה היה מסובך, מרחק, לימודים, לכל אחת כל כך הרבה דברים.. עד שבסוף זה נגמר. בצורה מכוערת למדיי.
אבל התגברתי על זה.
ועכשיו?
עכשיו אני הרבה יותר מאושרת.
הפסקתי לחתוך, חוץ מנפילה אחת קטנה.
אני מרגישה טוב יותר עם עצמי, אני כבר לא חושבת שאני נראית זוועה.
אני לא מושלמת עכשיו פתאום או משהו, אבל אני כבר לא כל כך שונאת את מה שאני רואה במראה. (הוי בלאט, זה נשמע לי כמו "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה ._.")
ירדתי במשקל סוף-סוף(ממידה 44 ל36, הידד! D: )
והכי חשוב, למדתי לתקן את עצמי, לאט לאט.
כל דבר קטן בי, שמפריע לי, שמציק לי, אני מתקנת, לאט לאט, בלי למהר, עם חוט ומחט עוברת על כל דבר, לפעמים פורמת ותופרת מחדש, עד שאני מרוצה.
את החוסר ביטחון שלי, אני מכסה בתחבושת מיוחדת, מקושטת בפרחים, שמרפאה אותו לאט לאט.
את אי האמון שלי באנשים, אני תופרת בזהירות ובעדינות, כמו משי, כי אני יודעת אם אני אמהר טיפה יותר מדיי, אם אני אאיץ בעצמי, הכל יתקמט ויהרס, והנה בינתיים לאט לאט, עם חוט צבעוני, קצת שקוף, אני כבר מגיעה קרוב לחצי הדרך, רק עוד חצי ואני אוכל להצליח לסמוך שוב על אנשים.
את הביישנות שלי והפחד להגיד משהו לא במקום, אני מדביקה עם דבק מנצנץ(כי נצנצים תמיד טובים לבריאות 030) ומדביקה עליו חתיכת בד לבנה, ובזהירות תופרת דוגמאות צבעוניות, עם חוטים שונים בצבעי הגאווה(כי גם צבעי הגאווה זה תמיד טוב 3: ) ומפזרת עוד קצת נצנצים מלמעלה.
וככה אני ממשיכה, חלק חלק. מתקנת, מדביקה, תופרת, ולפעמים גם קצת פורמת כדי לתקן טעויות.
ואת החלקים הקשים, המפחידים, שאני לא יודעת איך לתפור, שאני לא מוכנה להתמודד איתם, אני מכסה בברזנט עבה ואטום, שמה מעליו קצת לבנים צהובות, ועוד קצת לבנים. ואז שופכת ממעל בטון, רק כדי להיות בטוחה שהם מוגנים, מוסתרים עמוק מספיק. ובשביל שלא יבלטו בין השאר, אני צובעת אותם קצת, לא צבעוני כמו השאר, בשביל שאדע להיזהר, ושבטעות אני לא אפתח את זה עד שאהיה מוכנה.
ו.. זה עובד.
לא סיימתי, ויש לי עוד המון על מה לעבוד. עוד תיקונים, עוד דברים ולפעמים גם נגמרים קצת החומרים ולא יודעים איך להמשיך, אבל אני לא דואגת, בסוף כולם מתים ^^
ואתם, איך החיים שלכם, מה עבר עליכם?
מה הסיפור שלכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי שהייתי חתול אנטיפת.
