ללכת באותו השביל.. שביל הדמעות הפרטי שלי.
המוזיקה כאילו החליטה לעשות לי דווקא ושמה לי את השיר הזה בדרך.
כשהגעתי לבית כנסת, רציתי לעצור את המוזיקה. להחליף שיר. לא רציתי לחשוב על זה.
אבל לא עשיתי את זה.
היה לי נורא קשה לא לבכות.. נזכרתי בכל כך הרבה דברים..
אבל המשכתי.
כשהשיר נגמר שמתי את השיר הזה
השיר היחידי שידעתי שיעודד אותי.
והמשכתי ללכת. צעקתי מבפנים, רציתי לצרוח גם מבחוץ.
לא הצלחתי.
אני דיי בטוחה שאם מישהו היה רואה אותי מהצד הוא היה חושב שהשתגעתי.
אבל המשכתי ללכת.
הגעתי.
לקחתי את מה שהייתי צריכה וחזרתי.
ואז אחרי ששמעתי את השיר שוב ונרגעתי שמתי את so far away שוב.
והמשכתי.
פניתי ולכיוון הבית כנסת ולא חלפתי לידו כמו תמיד ופתאום הרגשתי כמו באותו היום.
כשהסתכלתי מסביב ראיתי את מה שהיה.
ורדה יושבת עם שרית ועדי ואפרת, אמא שלי ושיר לידן.
אני אומרת לאמא שלי שאני הולכת הביתה להביא סווצ'רט כי קר לי.
ואז אני הולכת.
אני הולכת על קצה המדרכה, הולכת גם מעל הסלע הרופף, חסרת דאגות.
וככה המשכתי ללכת עם עצמי. עוקבת אחרי השלי מהעבר.
נזכרתי באיך שהרחוב היה נראה פעם. הוא לא השתנה כל כך.
עקבתי אחרייה. ראיתי אמא וילדה הולכות לכיוון בית הכנסת לבושות לבן.
ואז הגעתי לבית של סבתא שלי, נכנסתי דרכו, קיצור הדרך הידוע.
עברתי בשער הברזל ומתחת לעצים, הלכתי על הבטון האפור..
אני האמיתית של עכשיו הסתכלה הצידה ולרגע במקום הבטון החדש שמכסה את איפה שפעם היה דשא אני רואה את הדשא. לא את הבטון.
אני ממשיכה במעקב אחרי עצמי ונזכרת איך רצתי פנימה, לקחתי סווצ'רט אדום יצאתי אני לא הצלחתי לזכור אם ליטפתי את וניל החתול שלי או לא כי בדיוק כשבאתי לרדת במדרגות אחותי הופיעה בריצה.
מבוהלת.
לא רציתי להיזכר יותר, זה כבר היה יותר מדיי.
ואז במקום להישאר עם הזיכרון הזה שהחייאתי בצורה מפחידה, נכנסתי הביתה, הנחתי את הספר שהבאתי ואת הפלאפון ושתיתי כוס מים.
למה אני לא מצליחה לשכוח, לשחרר, לעזוב? למה אני לא מצליחה לתת לעצמי להתגבר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי שהייתי חתול אנטיפת.
