ואני כל כך מרוצה מזה!
מאמצת לחיקי כל שביב אגבי של חום שמורעף עליי, מתעקשת שלא יישטף מהגוף שלי,
נאחזת בו בייאוש פתטי.
אנשים שעשו בעבורי משהו נחמד ושכחו שאי פעם הכירו אותי, נכנסים לחלל המקודש שבכלוב הצלעות שלי ולא יוצאים לעולם.
והכי אני אוהבת את ההתנשאות העוקצנית, "את לא תביני", "אוי, פיצית", "איזו תמימה את", "את מותק".
אתם יודעים למה אני אוהבת את זה?
כי אחרי כל הפעמים שגימדתי את עצמי באכזריות - זה מגמד אותי בצורה חיובית.
כי אחרי כל כך הרבה זמן שהרגשתי שאני לא קיימת בעבור אף אחד - אני מקבלת יחס ואני אוקיר אותו לנצח ולא ארפה ממנו.
כי אחרי כל הבעיטות שקיבלתי אל מחוץ לילדות שלי - אף אחד לא רואה שבכלל יצאתי ממנה.
וזה נפלא. זו הזדמנות להיות אני מדומיינת חדשה, שהיא בעצם ילדה קטנה, במקום להיות סתם אני שאף אחד לא מעוניין בה.
איזו עלובה אני נשמעת נכון?