שכבת הטל הדקה על שמשות המכוניות קוראת לי להשחית את הסדר הקוסמי היפהפה של הטיפות העדינות, ולהחליף אותו במילים נגועות מתוך מוחי הקודח.
בחרתי שלא להתערב בצורה קיצונית או מכערת מדי.
כתבתי בהמשכים, רכב אחרי רכב, טקסטים מתוך תפילת האשכבה.
Requiem aeternam
Dona eis domine
Et lux perpetua
Luceat eis.
אני לא בטוחה את מה השלכתי לעולם המתים בזמן שהתעטפתי בטקסט הזה.
אולי את השלווה שלי להערב.
אני בדרך כלל לא מפחדת. אני יכולה ללכת ביער בחושך, במקום שבו לא ישמעו אותי צורחת ואני לא אפחד.
אבל דווקא פה בתוך העיר...
והאמת היא שהבעיה היא בכלל לא העיר. הבעיה היא הציוויליזציה.
ואולי הבעיה היא גם היום הזה.
חברה לקחה אותי לטייל היום, ולא שאלתי איפה. פשוט שמתי נעליים, מילאתי בקבוק ויצאתי.
בדרך עברנו ליד הקיבוץ. היא רצתה שנעבור בפנים ואני התעקשתי על עיקוף של שלושה קילומטר כדי שנעבור דרך הרפתות ולא דרך הקיבוץ עצמו.
ו.... למרות שאני נמנעתי מלהיכנס אליו, הקיבוץ לא נמנע מלהיכנס אליי, ועכשיו הוא מציף אותי ואת התפילות שלי כשאני הולכת בחוץ בלילה.
Solvet saeclum in favilla.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
