אני יודעת שיש לחיים האלה יותר מה לתת לי. אני יודעת שאם היה מלאך ששומר עליי מהתקופה האיומה הזו הוא היה רואה כמה שאני משתדלת. הוא היה רואה כמה רע לי. לפעמים חבר שלי מרגיש כמו מלאך, וזה כואב לי להודות שהנוכחות שלו לא מוציאה ממני את כל הרעל. אבל אני יודעת שזה גם לא תלוי בו. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה בעצמי, אני יודעת שאני יכולה להרגיש מאושרת. שאני יכולה להסתכל על החיים כפי שהם ולהיות רגועה ומכילה. אני יודעת שיש את זה בי עדיין ובכל זאת, אני קמה כל בוקר החדר חשוך והמחשבות כמו מועקה בגרון. אני נלחמת במפקד שלי כמו חיה פצועה, אני בועטת לכל הכיוונים בלי לראות ממטר, בלי לראות שזה לא מוביל אותי לשום מקום. זה פשוט קשה לי בכל הגוף לראות אותו לא מעריך עבודה, לשמוע אותו מנבל את הפה,ר לאות אותו מנסה למצוא בי "ליקויים", לצחוק עליי עם כל מני משפטים מרוקאיים והבעה משועשעת שבא לי להקיא עליה. אני שונאת אותו שנאה בוערת כזאת ואנשים לא מבינים מה זה להיות תחת סמכות כזאת. שאין לך דבר ולו חצי דבר לתת לו, את מרגישה שאת נאבדת תחת הטמטום, שכוחות הרשע שולטים בך, שאין לו שום כוונה טובה ואף פעם לא תהייה לו. אני מחכה לכל הזדהות, לכל חיוך, לכל אירוח חברה, לכל מישהו שישמע איך הוא מאיים להחזיר אותי לחולות. כאילו מה. לאן הגעתי בחיים המסריחים האלה. לאן? איך ממשיכים?