אני משתדלת להקשיב לה, תמיד, גם כשאין לי חשק או כוח. היום היא התקשרה בערך ב11, וסיפרה את כל מאורעות הדייט שלה עם בר. שמחתי לשמוע שהיא נהנתה, ושהלך להם ממש טוב, ואפילו הקשבתי לתיאורים המדוייקים של מה שהם עשו אחר כך. אבל כשהיא סיימה לדבר, וניסיתי לספר לה שקשה לי, היא התחמקה. בעצם, היא לא התחמקה, היא פשוט לא שמה לב. כשאמרתי לה שנמאס לי מהכל, היא ענתה "את יודעת שקונים לנו אקווריום חדש?". לא ידעתי איך להגיב, למרות שאני במשך שלוש שנים סובלת את היחס (אם אפשר לקרוא לזה ככה) שלה, אני מתחילה להרגיש שנמאס לי. כי אני הייתי כאן תמיד, היא ברחה אליי כשהיה לה קשה, וקיבלתי אותה איך שהיא. לא ניסיתי לשנות אותו או לגרום לה להרגיש רע עם עצמה, ולמרות שידעתי שהיא לא תהיה כאן בשבילי, בכל זאת קיוויתי שזה כן יקרה. "כלום לא הולך לי, פשוט כלום, ואני באמת מרגישה " ופה היא קטעה אותי, אמרה שהיא חייבת ללכת, ואני נשארתי לבד, שוב, עם הרגשות שלי. היא תמיד הייתה כזו, ותמיד סלחתי לה. כשהיא פגעה בי, הבלגתי, ועם הזמן בניתי חומה ולמדתי להתעלם מההערות שלה. "את רוקדת מכוער", שם זה התחיל. הלכנו למסיבה, אני אפילו לא זוכרת איפה, והיא פשוט זרקה את זה לאוויר והמשיכה כרגיל. אני לא זוכרת כמה ביטחון עצמי היה לי בתקופה ההיא, אבל מה שאני כן זוכרת זה את המילים פוגעות בי, מטמיעות שורשים ומסרבות להעקר. למדתי להיות חסינה כשהיא מדברת אליי ככה, אבל המשכתי להיות חברה שלה. ועדיין, אני סופגת את זה, את היחס המזלזל, הלא מתחשב שלה. ונמאס לי. אולי זה סתם  אינטרנט, ואף אחד חוץ ממני לא יהיה עד לטקסט הזה, אבל נמאס לי להיות פראיירית. זו שתמיד מוותרת. מכחישה. מה שטוב שלה.

הילדה הטובה, שמנסה לרצות את כולם, ומפספסת בדרך את עצמה. 

Angies