היום הייתי במשרד שבו אני עובד והקשבתי לאימהות העובדות מתלוננות על החופשים המרובים שיש לילדים הקטנים שלהן. יושבות, מעשנות, מבושמות ומתלוננות. מצד שני, אני מקשיב בחטף על אחי חבריי שיושבים בבית בבוקסר קטן(בכל זאת, חום אימים) - ובעיקר, ואין לי מילה יפה וצבעונית לתאר את זה - מבסוטים. מבסוטים שהם לא צריכים ללמוד עוד יום מהל"ג בעומר החגיגי שהעניק להם משרד החינוך.
גילי הוא סה"כ 19 שנים. אני לא שייך יותר(לצערי) לקבוצת הילדים והתיכוניסטים ששמחים מכל חופשה שרק יכולה להיות, ואני לא מבין עדיין את קשיי ההורות. ובכל זאת, אני יודע איך לקרוא עיתון.
שורש הבעיה נמצא מעבר לחופש הגדול. אך הרבה לפני זה - החופש הגדול הוא תקופה קסומה של הילדות, המוזכרת באינספור ספרים ובאיספור סרטים. חוויות הטיולים עם ההורים או בניית ארמונות חול בחוף בתור ילד, או ההתגנבות הבית באחת בלילה בשביל להשיג איזו התמזמזות הם זכרונות שידועים לכולנו. בכוח נפשי אדיר אנחנו מעסיקים את עצמנו, מקווים שסוף סוף שגרת הכלום תיפסק, חוזרים לבית הספר בהתרגשות ובחיוך, ולאחר שבוע בדיוק - מקווים שוב לחופש הגדול.
החופש הגדול הוא מיתוס, הוא מהות, הוא כלל. ילד בן 1ם וגם לא נער בן 16 מבינים את משמעות הלימודים, משמעות שקלטתי רק לפני שנה. בסופו של דבר ההורים עוזרים והמערכת לא סופית, היא רק נמשכת ונמשכת. אבל החופש הגדול - איך הלימודים היו נראים בלעדיו? בלי השחרור הטוטאלי מאחריות? לנוח עד שאתה נהיה לא נינוח, מזיע מהחום ומהשעמום וזהו הזמן שראית בו הכי הרבה סרטים, קראת בו הכי הרבה ספרים, ואולי התחלת להתאמן בערב. זהו הזמן שהילדים מוצאים מי הם ומה הם אוהבים לעשות. הם מוצאים תחביבים, תחביבים שיכולים להכריע את עתיד כולנו. ילד שבמקרה טיפל באהבה באחיו הגדול רק בשביל להראות לו שהכל בסדר - יכול להתאהב ברפואה ולהמציא את התרופה לסרטן. כמובן, מב זה יכול לקרות בכל תקופות השנה - אבל אתה באמת תשקיע ותחשוב על איך לשפר את הרגשתו עד הפרטים הקטנים ביותר? אחיך הגדול באמת ייתן לך להיות הרופא שלך ולעשות קליניקה דמיונית קטנה בתוך החדר? יש לך את כל הזמן שבעולם למצוא את עצמך.
אסור לקצר את החופש הגדול.
אין להורים זכות להתלונן שהילדים עם עול כלכלי בזמן החופש. ההורים צריכים להיות מוכנים מראש, עוד לפני שהילד בכלל בתכנון, כמה הם יכולים לתת. אין צורך להביא ארבעה ילדים, ולחשוב איך תעסיק את ארבעת בתקופה החמה בת החודשיים. זאת נקודה ראשונה ומאוד משמעותית. ההורה צריך להיות מוכן. ולדעת איך לכלכל ולהעסיק את הילד שלך בהחלט נמצא ברשימה.
אבל שורש הבעיה אותו הזכרתי קודם הוא גם לא גישת ההורים המתלוננים. הבעיה תמונה בחינוך. ההורים לא היו מתלוננים בכלל, אם הדור הילדים לא היה, כפי שהוא נקרא ברבים, דור רטלין. לכל ילד יש בעיית קשב וריכוז, וכל ילד לא מרוכז, וכל ילד היפרקטיבי כל כך שלחנך אותו לנימוסים, רוגע וסובלות זו לפעמים בעיה קשה מדי.
קראתם את צ'ארלי בממלכת השוקולד? וודאי ראיתם את הסרט עם הילדים, אבל הפואנטה היא אותה פואנטה - זוכרים את ילד הטלוויזיה? שנכנס לתוך טלוויזיה מתוך אובססיביות מפחידה? זוכרים את השיר ששרו לכבדו האומפה לומפה? קחו מהילדים את הטלוויזיה הארורה(אותה אני מאוד אוהב בעצמי), קחו מהם את המשחקים הטיפשיים, תראו להם שאפשר לטייל בחוץ, לחפש חתלתול פצוע ולעזור לו, לשבת לקרוא ספרים ולפתח את הדימיון, לצייר בגיל ברחובות, לחפש עץ שנראה כל כך קסום שאתה ממציא עליו סיפור. קחו ממנו בהתחלה, וזה יבוא לבד. ואז תחזירו את האלקטרוניקה הממכרת, והם ישתמשו בה. הם יהנו מאנגרי ברס, וייראו ערוץ הילדים, וישחקו בוואלה פאן. וזה בסדר גמור. הם ילדים. אבל הקסם שבדימיון ושבפעילות יגבור עליהם ברגע שתראו להם אותם. והם קשים, הם טעם נרגש. אבל כל כך נרכש שאתה לא יכול להפטר ממנו יותר לעולם.
ברגע שיהיה שינוי בתפיסה - החופש הגדול, שהוא סה"כ חודשיים (בברית המועצות החופש הגדול היה שלושה חודשים. כידוע בברית המועצות מערכת החינוך וההשכלה היו מהמצויינות בעולם. לא פלא שכל הרופאים שלכם רוסים) - יהיה קסום ומבורך. הילדים ילמדו להנות, מבלי להוציא סכומי העתק על בילויים.
ישנם עוד הרבה פתרונות שנוגעים לגרעין בעיית החופשות, והיא הבעיה במערכת החינוך ככלל.
- אין עבודות לילדים בחופש הגדול.
- איך מספיק חוגים שממומנים ע''י המדינה.
- המשמעת בכיתות גורעת מזמן הלימוד.
- אופן הלימוד הוא שטחי ונוגע לנושאים מעטים בלבד.
והרשימה עוד ארוכה. אני עוד אדאג להמשיך אותה, לפרסמה כמה שאפשר. אבל מבוגרים יקרים - תלמדו את הילד איך לחלום, איך לקוות, איך לחפש ובעיקר - איך לדמיין. אל תשתמשו בגזירות. הן ממילא יצאו מהאופנה עוד זמן.
זה פוקימון. אתם בוודאי מכירים את פוקימון. אני, כשעליתי לארץ, הכרתי את פוקימון בפעם הראשונה בחופש הגדול.
כשהתמרמרתי על השפה ועל התרבות ועל הילדים האכזריים, ישבתי בבית וראיתי פוקימון באקלים הישראלי החם והבלתי נסבל.
פוקימון לימד אותי על חברות, דבקות במטרה, וששום דבר לא משנה - אם אתה באמת מרגיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Faust