קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני מגדיר עצמי כבנאדם ליברלי ודמוקרטי. אני דוגל בשוויון, בחופש הביטוי, במחמאה ובערכים בסיסיים של זכויות הפרט. הפרט הוא חשוב מאוד, אני הוא הפרט, אני רוצה להיות חשוב מאוד. אבל יותר משאני מאמין בליברליזם ודמוקרטיה, אני מאמין בפתיחת המחשבה, כלומר - אין להיות קיצוניים. הקיצון הרוויח את שמו בתור מרדן לא קטן, קשה איתו. לפעמים הוא קסום מאוד, מאמינים הולכים כשבי אחריו. הוא מהפנט, וחזק שאין כמותו. הוא מרגיש כמו המאבק האמיתי, לא התפשרות כנגד העולם שבו אנחנו חיים והחוקים שהוא יצר. אבל אחרי כל היופי, הוא עדיין מרדן לא קטן. הוא לא יציב, והוא כמו אל יווני של ממש - הוא איתך, ואתה בטראנס, ואז הוא עוזב אחרי שהוא עשה נזק כזה או אחר. לכן בני אדם המציאו מגבלות למיניהן. 

חופש הביטוי היא ערך עליון בעיניי. לעולם לא לשתוק - אם לא עכשיו, יכול להיות שלא נצליח אף פעם. קולנו הוא שלנו, ועל שלנו צריך לשמור. אין לנו שום דבר מלבד הרצונות והשאיפות שלנו, ואין סיבה שלא נקבל אותן. בשביל להתבטא, אנחנו צריכים לחשוב. ובשביל לחשוב - אנחנו כמובן צריכים נושא לחשוב עליו. אנחנו צריכים לדעת. זכות הציבור לדעת היא העקרון המאהב של חופש הביטוי. אבל אנחנו לא צריכים לדעת הכל. אנחנו לא צריכים לדעת הכל, כי אז הם יידעו הכל. ואולי יום אחד יגיעו חייזרים וינסו לפלוש לכדור הארץ, ואז נבין שאנחנו צריכים להתאחד. כרגע העולם לא מאוחד. האיסלאם משתולל, אנשים מתים בגלל זה. בישראל, בארה"ב, באירופה. יש מלחמה בין האיסלאם למערב, יש מלחמה בין הדתי\שמרני לבין החילוני\מערבי דמוקרטי. נפגעי טרור, חיילים, אפילו בניינים חשובים ויקרים. אנשים נפגעים. המוסלמים סובלים משנאה וחוסר קבלה, התנכרות ואפילו חוסר אפשרות לברוח מהשלטונות הסוררים שלהם. אנשי המערב חיים בתחושת איום וסכנה, ערניים ופרנואידים לטרור על כל סוגיו, הם לא מבינים למה בבית שלהם מסתובבים אנשים שרוצים לפגוע בהם, מהיכן ההיתר? מהיכן הזכות? שני הצדדים סובלים, וחייבים לפתור את הסכסוך הזה. אבל לפני הפתרון יש דרך ארוכה מאוד, ובדרך הארוכה הזאת הצדדים חייבים להגן אחד על השני. 

אדוארד סנודן כנראה מרגיש גאווה על כך שהדליף מסמכים סודיים על "פריזמה", מין פרוייקט אמריקאי הכולל בתוכו ריגול אחרי אזרחים, אך בעיקר איראנים, ירדנים ועוד כמה מהעולם הערבי. בגוגל, בפייסבוק, בעוד תוכנות שאנחנו משתמשים בהן יום יום. הם יודעים מה הם עושים. אבל למי אכפת? 

מה הייתם מעדיפים, שמוסלמי קיצוני יפוצץ מקום בניו יורק שבו גרה אימא שלכם והיא תמות, או להסתיר מהממשל האמריקאי שאתם צופים בפורנו גס? למי אכפת מהפורנו גס? להם לא אכפת, לי לא אכפת, אולי לכנסייה אכפת. אם אכפת לכם מהכנסייה, דברו איתה, תסדרו עניינים. אבל חוץ מזה, מה זה משנה?
אה, ואתם מתעניינים מאוד במהפכה האיראנית? כן, אולי ירגלו אחריכם קצת יותר, ואחרי שיבינו שאתם לא מהווים אף איום, אלא פשוט מתעניינים מאוד בעולם הערבי, יעזבו אתכם בשקט וישכחו מכם. אם אתם מחפשים וקוראים באינטרנט תכנים של מטיפים מוסלמיים קיצוניים, ישימו אתכם באיזו רשימה. זה תהליך, זה מחושב. כל הכבוד לארה"ב. אני אוהב להתבטא. אם מישהו קרא כמה וכמה דברים שכתבתי, אפשר להבחין שאני ביקורתי מאוד, מעריץ את הדעה ואת הויכוח. אבל עוד יותר אני מעריך את החיים.

זה לא נעים. אדוארד סנודן הגזים את זה לרמת האח הגדול. מי שקרא את האח הגדול, בוודאי יודע שלא רק שהממשל היה מודע לכל מה שהאזרחים עשו, הם גם שלטו בהם ביד דיקטטורים וקשה. ארה"ב היא מדינה סבבה. כן, קפיטליסטים ומסתננים, ובסה"כ כלכלה ומציאות לא פשוטה, ויחד עם זה אי אפשר להתווכח על מהות ארה"ב. ארה"ב הייתה אמורה להיות המקום עם החופש, השוויון, הבטחון והגשמת החלומות. בפועל זה לא כל כך קרה, אבל אי אפשר להתווכח עם הגדולה של ארה"ב. היא לא רק מגנה על עצמה, היא מגנה גם עלינו. יש לה מנהג מגונה של לדחוף את האף, ומשום מה דווקא כשצריך אובמה בוחר להתעלם ממלחמת האזרחים הסורים, אבל מטרתה של ארה"ב היא להגנן על אזרחיה. והיא כן מגנה עליהם. לא תמיד בהצלחה, ה-11 בספטמבר הוא דוגמא טובה, אבל אי אפשר לשפוט. 

ב-11 בספטמבר נספו קרוב ל-3000 בני אדם. זה מספר לא נתפס, 3000 בני אדם. בפיגוע האחרון, במרתון בבוסטון, נספו בערך ארבעה אנשים. כן, זה מספר כאילו קטן, אבל זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מאיתנו. לא רק כאלו שעבדו בתאומים והיו בפיגוע ענקי ומזוויע, או אלו שנכחו בבוסטון והתוודעו לפיגוע הנחשב לקטן יותר. אבל אתה יכול לעמוד בדיוק איפה שהאדם עם הכובע והמשקפיים הניח את הפצצה. אז אדוארד סנודן יקר, האם הריגול לא מצדיק את החיים האלה שאפשר להציל? גם אם הצלת חיים של אדם אחד, מאיפה ההתנשאות הזו שלך, שאתה קורא לריגול מציל החיים הזה פשע? מאיפה הביקורת על ארה"ב? אני בעד פרטיות וחופש, כפי שציינתי, אני אחד ממעריציהם הגדולים ביותר. אבל ללא החיים בידיך, או החיים של היקרים לך, החופש והפרטיות שווים לתחת של נפוליאון. שום עקרון ויופי שהוא לא שווים מבלי החיים. כמה נוח זה, להישאר בחיים, ולבקר על פעולות לא נוחות ויפות נפש שמצילות חיים של אחרים. 

אין להיות צרים. לא בשמרניות, ולא בדמוקרטיה. יש דברים הכרחיים, לטעמי, אין דבר הכרחי יותר מהחיים.