קשקושי פילוסופיה נכחדת

המוזה נראית בזויה מאוד מדי פעם, כאילו בוגדת היא. אך האם היא אמורה להגיע אלינו בכל פעם שנחפוץ בה, ללא שום תמורה? האם היא אמורה להיות של כל אחד ואחד שרוצה בנוכחותה, ללא שום מחיר לשלם? המוזה לא בוגדת היא, כי אילו הנבגדת. אחרי ביקורה הזריז, הפתאומי והמרגש אנו שוכחים ממנה לחלוטין, לוקחים את פירותיה ומגדלים שדה שלם משלנו. המוזה לא מקבלת אף את הקרדיט הקטן ביותר. היא פגועה, אך בכל זאת חוזרת מדי פעם, מבקרת. יש כאלו אשר היא אוהבת אותם כל כך, שהיא לא עוזבת אותם לעולם. הם בדר''כ כלל כבר לא אוהבים אותה, אפילו בכלל. יש גם את אלו שהמוזה לא רואה בהם תכלית ותועלת. הם בדר''כ אנשי משפחה מוצלחים, או רואי חשבון ממורמרים. הם מאושרים מאוד, או אומללים מאוד. זהו טבע הפשטות,  אשר בורחת מפני רגליה המסוקסות של המוזה בכל פעם שהצליל המוכר שלהן, גם אם הקטן ביותר, מגיעה אל אוזניה. הקבוצה הפופולרית יותר היא הקבוצה אשר המוזה כמעט מתנקמת בהם, על בוגדניות בני האדם. היא מבקרת אותם על פי רצונותיה לבד, לא מקשיבה לעולם לדמעותיהם המתחננות והנוגות. היא לא מאוהבת בהם, אך גם לא רואה בהם את הפשטות השנואה עליה. זוהי הקבוצה המגוונת ביותר שלה. יש כאלו אשר המוזה לא מברכת אותם בשום דבר מלבד כמה וכמה אסוציאציות, ולמרות הכל הם מרגישים כמעט כאילו רוח אלוהים והקודש ירדה ונגלתה בפניהם. הם מרגישים מן גדולה וייחוד, למרות שהם בדיוק כמו כולם. בדר''כ אנשים אלו נהיים מבוססים למדי, עובדים בעבודה לא כל כך משעממת, עם כמה בעיות במשפחה, והחלום שמהבהב מדי פעם ולא מתגשם. יש כאלו שלא מוותרים וההבהוב לא מספיק להם, ולמרות שהם מפריזים בגדולתם, הם לומדים בדרך הקשה שהיונה שראו ממש לא הייתה רוח הקודש, אלא רק יונה. 

אך בקבוצת העבדים של המוזה יש עוד קבוצה. הם לא משוגעים, כפי שנוהגים לקרוא להם, כפי שהם מדי פעם נוהגים לקרוא לעצמם. יש להם כאב ראש. כולם רוצים להיות חלק מהקבוצה הזו, למרות שבדר''כ כלל חבריה מתים בייסורים ובחרטה. החיים כלעצמם נראים להם חלולים, והם מחפשים את רוח האהבה שנחיל עליהם שלווה ושמחה. לעיתים נדירות זה קורה. אנחנו מכירים רבים מקבוצה זו. אמנם המוזה לא מבקרת בהם באופן תדיר, היא הפכפכה יותר ממזגה של הרוח, אך הם נלחמים על חלקת האמונה הקטנה ביותר. הם מנסים ליצור, בשביל להציל מבלי סיבה מובנת, בלי להבין את הסיבות האלה מסיבה בלתי מובנת, בשביל להאמין מסיבה בלתי מובנת. הם מנסים להגיע לברור, לשליו, לטוב, אך קבוצת אנשי המשפחה ורואי החשבון, ואפילו מאהבי המוזה, וגם אלו שמרגישים שהם עלית בני האנוש, מפריעים להם בדרכם. לא ממש ישירות, אבל הם לא יכולים לישון בלילה. או שהם לא יכולים לחלום, או לצאת מהבית, או לפנות אליהם. האמונה האופטימית התמה נמחקת ככל שעוברות השנים, ואתה מבין את התרכובת הלא טבעית הזו. ההבנה שאנחנו פושעים, וחוסר הפתרון לחוק וסדר אשר יציל אותנו, מביאים כולם להתמוטטות עצבים, או למין אדישות שכזאת. במקרים הטובים ביותר - לאמונה ולמלחמה. במשוגעים היא מתחילה להתאהב, והם לאט לאט עוברים לקבוצת מאהבי המוזה. את האדישים היא עוזבת, ואחותה, הנוסטלגיה, מגיעה ומארחת להם חברה. הם ממש אוהבים את נוסטלגיה, אבל אך ורק כי היא מזכירה להם את המוזה. 

אבל למוזה יש בעיה. היא לא כל כך יודעת מה לעשות עם הנלחמים והמאמינים. מצד אחד, הם הורסים את אחיה, עולמה וחייה. במקום להנות מעץ הצל, בו המוזה אוהבת לבקר תדירות, הם כורתים אותו. במקום להנות מחוף הים השלו, גם מקום אהוב מאוד בעינייה, הם בונים בו קופסאות מוזרות. המוזה אוהבת מאוד את אחיה השועלים, החתולים, התוכים, ובעצם כולם. בכל אחד ואחד מהם היא משאירה משהו, אבל במקום למצוא אותו, הם הורגים את אחיה ופושטים מהם את עורם. אף חיה לא עשתה זה זה לעולם, לקשט את עצמה בפרוות גוויה. המוזה מרגישה שהיא חייבת להילחם על אחיה וסביבתה, היא מבינה שהיא היא הגורם לקופסאות, לרעש הלא טבעי, לריח המוזר, לאוויר המחניק. אם היא לא הייתה מבקרת אצל בני האנוש כל כך הרבה, לא היו חושבים על הדברים האלה! אולי אחד עקשן היה כל כך שקדן שהיה ממציא איזו קופסא אחת או שתיים, אבל לא את כולן. 

המוזה מתלבטת. היא לא יודעת, האם להמשיך בדרכה ולעזוב את העולם הזה, למצוא לעצמה עולם חדש, או לחשוף את עצמה. לא מוזה היפה, האומרת כל דבר שאוהביה חפצים לשמוע. אלא מוזה מרה, קשה, וכועסת, מקומטת ונבולה מעט, מהעומס וחוסר האוויר. המוזה לא יודעת אם ימשיכו מאהביה להעריץ אותה כל כך, והמוזה מפחדת. היא תמיד הייתה רגילה לכל כך הרבה אהבה וזיקה, אבל הכל אשמתה. 

המוזה מתלבטת. המוזה לא יודעת. גם המוזה לא מושלמת, ובמקום פטריה, צמחה לה עוד קופסא אפורה.