קשקושי פילוסופיה נכחדת

בערך לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה אקדח. אני רוצה אקדח כי אקדח זה מגניב ומרשים. לא תכננתי ממש להשתמש באקדח, רק רציתי כזה, למען יראו וייראו. וכמובן שזה הרבה יותר מרגיע לאדם פרנואידי כמותי להסתובב עם אקדח. 

לא הצלחתי להשיג אקדח, כמה מפתיע, אז השגתי לעצמי סכין. לא משהו ענקי ומהמם לבבות, אלא סכין צנועה, יעילה וחשאית. כשהסתובבתי לבד נהגתי לשים אותה בתוך כיס המעיל שלי. אל תחשבו שחיפשתי צרות, ממש לא. אבל אני פחדן מאוד, ונוקט באמצעי בטיחות רבים. 

אני נוסע לדרום תל אביב כל בוקר. השירות הלאומי שלי הוא בדרום תל אביב, אני לא יודע אם ציינתי את זה מקודם. הבנתי שאני לא יכול להסתובב עם סכין, כי זה יצפצף במכונה של הרכבת. אני לא יודע מה המדיניות לגבי סכינים, אבל שמעתי שאסור ללהב להיות ארוך יותר מאורך האצבעות שלך. זה נראה לי מגוחך ממש, דווקא הקטן יותר ישתמש בנשק קופמקטי יותר מאשר הגדול והגבוה? כשמדובר בנשים-גברים, העניין בכלל נראה לי משונה. אבל כבר שמעתי על הרבה דברים משונים, ואני לא אוהב להיכנס לעימותים עם בני אדם, זה מביך אותי. אני משתדל להימנע מהם, ככה שלא רציתי להיכנס לטענה מצויינת שאזרח רשאי לסחוב עימו אמצעי הגנה, באיזור שכולם מכירים בתור לא בטוח במיוחד. אבל אני מניח שלשומר לא יהיה מה לעשות בדבר, אפילו אם הוא יבין אותי ויסכים איתי לחלוטין, ככה שנמנעתי מזה. פעם אחת עקב אחרי הומו מסומם עם מכנסיים קצרצרות ומצחיקות ושיניים צהובות כמו מרקר. הוא קצת הטריד אותי, אבל באלגנטיות שלי ("לך מכאן.") הצלחתי להתחמק מהמטרד. אני גם די קטן, ככה שהלחץ שלי טבעי מאוד. 

מצב אידיאלי של הגנה שלכולם יהיה נשק, או שלאף אחד לא יהיה. יש חסרונות בהיותי קטן ובלתי מיומן בשני המצבים, אבל בתור אחד שלא מצטיין בהגנה עצמית, הייתי מעדיף שלא יהיה נשק לאף אחד. הייתי מעדיף שלא יהיה נשק לאף אחד, כי בני אדם לא יכולים לשלוט בעצמם. כמובן שיש לכל אדם את הזכות להגן על עצמו, אבל אנשים לא מגנים על עצמם כי הם נתקפים, הם מגנים על עצמם מזה שהם חושבים שהם נתקפים. מזה שהם יצעדו באחד בלילה וייראו חבורת עובדים זרים אפריקאים, מזה שהם יראו פועל ערבי חשוד, מזה שאישה תחשוב שהגבר שמתחיל איתה קצת תוקפני מדי עד כדי ירייה בו, ועוד שלל דוגמאות של אי קבלת השונה. שלא נדבר על המצב חברתי והנפשי של החברה הישראלית, והאמת של העולם כולו. חרדי מחומם וקצת לוקה בנפשו ירה באישה שנראית לו שיקסעית מדי, עובד שמרגיש שכל חייו קיפחו אותו ירה במעביד הלא כל כך סימפתי שלו, אך לא עד כדי רמה של ירייה. או שאדם לא יציב ירגיש מופסד, כאילו לוקחים ממנו הכל, או אדם בלתי יציב ירה בבת זוגתו בגלל שהשקפת עולמה לא תואמת לשלו, או שמא הילד המתבגר שלו עשה קצת יותר מדי בעיות, ואתה קצת קוקו, אז יריית בו והחלטת להתאבד, מסיבות מוצדקות למדי אפילו. 

עדיף שלא יהיה נשק לאף אחד. אמנם כן, אני לא מרגיש ממש בטוח, אבל אני מאמין גדול בחינוך האדם, ואני מאמין גדול בכוח הלמידה של הסביבה. הסביבה תלמד אותך, לפעמים עד כדי כפיית דעותיה בך. יש מיוחדים אשר לא יסכימו, אבל בסה"כ הגל לא נשבר יותר מדי.

נשק חופשי ילמד אותך על האלימות כדרך מופלאה להיפטר מבעיות. זה עובד, אלימות באמת עובדת, אבל ככה אנחנו בסה''כ נחזור שנים רבות אחרונה, ונחזור למין ג'ונגל מודרני, שבו אנחנו טוענים לחשיבה ורגישות, ואילו בפועל אנחנו יורים באדם שלא מוצא חן בעינינו, או שדעותינו הקדומות עליו מפחידות אותנו ורואות בו כאיום, כשבפועל מדובר באדם אשר לא גרם או התכוון לגרום שום נזק. 

הנשק גם נותן פתח מצויין לקיצוניים לקטול ככל העולה על רוחם. ימנים קיצוניים ירססו ערבים ושמאלנים, חרדים קיצוניים ירססו שיקסעות וחיילים חרדים קצת פחות קיצוניים, והפחות קיצוניים יהיו חייבים להילחם. 

החוק הוא פשוט - העם מטומטם. דמוקרטיה מושלם תוביל לאנרכיה ברורה. גם אדם שנראה מיושב בדעתו עם אופי יציב ואורח חיים עמיד, ברגע של פרנויה קלה יכול לקחת את חייו של אתיופי אזרח המדינה שלא פשע אפילו בהסתננות כי הוא נכנס קצת להתקף חרדה. ואפשר להבין התקפי חרדה, לכן אי אפשר לאפשר נשק חופשי.

צריכים להיות מחושבים, מחושבים מאוד, עם אנשים שיש להם נשק. אחד המנהלים של המקום שבו אני משרת סוחב עליו אקדח. אני מרגיש לא בנוח לידו, כי אני לא סומך עליו. אני לא סומך כמעט על אף אחד, בגלל זה אני, אישית, לא הייתי רוצה שמאבטחים יסתובבו עם הנשק מהעבודה. אני רוצה להרגיש בטוח, ואני בטוח יותר שלא יהיה נשק לאף אחד, מאשר להיכנס לקרב יריות.