קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני כתבתי על זה כבר פעם או פעמיים. אני משתדל לא לחזור על דבריי, אבל לא כל יום אני כל כך שופע ברעיונות חדשים, ואתמול קרה משהו שמשום מה אני מתעכב עליו בדעתי. 

אני גר באיזור ממוצע. לא גרים בו עניים מדי, לא גרים בו עשירים מדי. יש לנו בשכונה מכל טוב. אשכנזים, ספרדיים, רוסים, אתיופים, חילונים, דתיים ציוניים וחרדים מהסוג המובחר ביותר. יש גם כאלו שלא, אבל לרוב כולנו בסדר אחד עם השני.

הכביש שברחוב שלנו, שאין לו מוצא, רחב אף ורק לרכב אחד. כלומר - אם מישהו נכנס לרחוב, ומישהו יוצא ממנו, אחד צריך להתפשר. אני לא יודע למה נתנו לדבר שכזה לקרות במדינת ישראל, אבל בכל זאת, זה קרה. לפעמים אנשים קצת כועסים כשהם עומדים להתנגש במישהו אחר. בעיקר כששתי האידיאולוגיות שתופסות בארץ הן:"הכל רק שאני לא אצא פרייר" ו"מגיע לי הכל". 

אימא שלי נכנסה לחדר שלי. אני בטוח שהייתי עסוק במשהו חשוב, כך שהפריע לי שהיא שם. היא הציצה מהחלון, מתלהבת. לא הבנתי איזו סיבה תניע אותה להתלהב כל כך מלהסתכל על השכנים, בכל זאת אימא שלי לא מהנשים שמסתכלות יותר מדי על אנשים אחרים, אין לה זמן לזה. אבל היא קראה לי, והבטחתי על הסצנה החברתית המוכרת, הנוראית, שמלהיבה את כל כולך, כי כולנו מתלהבים ממאבק. המאבק הטבעי חסר לנו כל כך, שמאבקים אחרים, בעיקר לא שלנו, תפסים בעינינו כאטרקציה נהדרת. וזאת הייתה אטרקציה נהדרת. לא יותר מלכמה דקות, כמובן. למרות שגם אבא שלי הצטרף והתלהב ביחד עם אימא שלי, לא יכולתי לחגוג את האיחוד המשפחתי הזה יותר מאשר כמה דקות. זה פשוט דיכא אותי.

שני מכוניות עמדו זו מול זו. שתיהן קטנות למדי. הראשונה מונית, והשנייה סתם מכונית קטנה גם כן בצבע לבן. ציפיתי שיהיו שני מתווכחים, אבל משום מה היו בסביבות החמישה-שישה אנשים. הנפשות הפועלות היו שני הנהגים כמובן. הנהג הראשון, שמנמן במכנסיים תפורים וחולצה כחולה. לידו עמדה אישתו, גם כן מדוגמת למדי, עם משקפיים ותספורת קצרה. היא אחזקה בו, ושניהם עמדו שם בשקט. מנגד, צעקו עליו שני אנשים. אחת זקנה מקומטמת מיותר מדי סיגריות, עם שיער צבוע לבלונדיני לא מחמיא לקמטים, היא הייתה קטנה, ו, ובכן, אתאר אותה בתור "פעילה ודעתנית". היא צרחה על הנהג המסכן שהיא עומדת לרצוח אותו, לשגע אותו, להוציא ממנו כל מיני איברים, שלא משנה כמה היא קטנה, היא תוציא לו את הלב מהחזה. שהוא שרמוטה בן שרמוטה(אוקיי...), שהוא מניאק, שמגיע לו למות ולהגיע לגיהנום, וכמובן שהיא תיארה את מה שהיא תעשה לו בגיהנום. אני לא חושב שהיא הבינה שהיא מאחלת לעצמה את אותו גיהנום, אבל אני מניח שזה המשך ישיר של היגיון "שרמוטה בן שרמוטה". במחנה הסבתא הפעילה והדעתנית, עמד לו גבר גבוה. כשהסבתא התרוצצה לה (לא, באמת, היא קיפצה בזמן שהיא קיללה) הוא עמד בשקט, והנחתי שהוא פשוט הסיע (שיערתי שהוא הנהג מונית, בגלל שהזוג השני נראה לי צמוד מדי אחד לשני בשביל להיות מסיע ונוסעת) סבתא קצת משוגעת, כמו שיש סבתות משוגעות, והוא פשוט ייתן לה לצעוק קצת, להוציא את כל ליחת היותר-מדי סיגריות שלה לצאת החוצה דרך קללות מגוונות אך לא שנונות במיוחד, ויסע משם.

אני תמים למדי, תמיד אמרתי את זה לעצמי, וכשהבחור הגבוה, שבאמת התברר בתור נהג המונית, ניגש לאיזו נקודת טריטוריילית שהוגדרה בתור במת הקללות שלהם והתחיל לקלל אף יותר מהסבתא המקפצת - הוכחתי זאת לעצמי שוב.

הוא היה יותר יצירתי מהסבתא. הוא התחיל לצעוק עליו כמובן את קומפינציית "קללות הזונה וחברותיה" כמובן, הוא התחיל לתאר אותו בתור גוץ חסר שכל, התחיל לקלל את אישתו שעמדה לידו, התחיל להשתולל עם ידיו באופן מטורף בזמן שהוא דיבר, וכמובן שהוא סיים את הקללות בתרבותיות נאורה - הוא דחף את הנהג, שבאמת היה גוצי למדי. למזל הגוץ, היו עוד דמויות פועלות בסיפור זה. היה רוסי, שכנראה קוראים לו בוריס, כי הוא נראה בדיוק כמו בוריס, שהפריד בין הנהג הזועם (שלא הפסיק לקלל אפילו לשנייה), לבין הגוץ ואישתו המבוהלים. הוא צעק עליהם ברוסית, מחזיק בעמדת כל רוסי ארץ ישראל - "כולם מבינים רוסית, לא משנה שעומד מולי סודני" - אבל הכוונה שלו הייתה מובנת. הגיעו עוד כל מיני שכנים למטה, מנסים להפריד. באיזשהו שלב הסבתא לדעתי זרקה משהו על אישתו של הנהג, וברגע הסורר הזה שלה, התיישבתי בחזרה לעיסוקים החשובים שלי. 

עצוב לי נורא. נזכרתי שפעם אחת מישהו (טוב, זה היה ערבי) כמעט דקר את אבא שלי, כי אבא שלי אמר לו שהוא מזיז לו לחנות. במקום לזוז, או לבקש דקה אחת לסיים את מה שהוא עושה (לדבר בטלפון...), הוא התחיל לצעוק. אבא שלי, גם הוא רוסי, גם התחיל לצעוק עליו. ברוסית כמובן (אני חושב שהבהרתי את עמדתם של רוסים ארץ ישראליים). באיזשהו שלב הערבי החביב הלך לאוטו שלו והוציא סכין. 

הייתי בערך בן 13. קמתי מהכיסא שלי מאחורה והתחננתי לערבי שלא ידקור את אבא שלי. הוא ירק (לא עלינו לפחות), נכנס לאוטו שלו, ונסע משם. 

אפילו בכביש. אפילו בכביש מזיין ולא חשוב, ברחוב מזדיין ולא חשוב, זה מה שקורה. אנשים מעדיפים לבזבז לעצמם שעה מהחיים על לריב אחד עם השני, מאשר לפנות למישהו את הכביש. למי אכפת, יצאת בסה"כ נחמד. יצאת בסה"כ תרבותי, מחונך. 

אבל משום מה לכולם אכפת. "פרייר" הוא אחד שלרגע אחד נותן למישהו אחר משהו ללא תמורה. "פרייר" הוא אחד שנחמד לאחרים, והאחרים האלה ישחקו עליו ערימת ילדים. "פרייר" הוא אחד שאסור להיות בשום אופן. וכשהם רואים מישהו שמוגדר "פרייר", הם מנצלים את זה. 

אין לי המלצה חמה. רק דרישה אחת - שהדור שלנו לא יגדל להיות סבתות סוררות, נהגי מונית אלימים, או שכנים שזורקים הערות, בזמן שרק מישהו אחד מגיע לעזור. אנחנו נלמד לנהוג כמו שצריך, ונפנה אחד לשני את המקום. כי אנחנו לא פריירים. אנחנו לא מבזבזים את הזמן שלנו על שטויות, ואנחנו לא מכערים את העולם.

במקום לצעוק, נהג המונית הזה יכול היה ללמוד ולהוציא לעצמו תואר, בשביל לא להיתקע להיות נהג מונית כל חייו. או לפחות לעבוד ולהרוויח כסף. אבל הוא בחר לבזבז שעה שלמה מחייו, מעבודתו או מזמנו החופשי, בשביל לצעוק, להרוס לעצמו את היום, ולמישהו אחר כנראה לשבור את הצוואר. פרייר.