קשקושי פילוסופיה נכחדת

הזהרה: פוסט זה לא יעסוק באנסים, דניבוי שמשום מה נהנה להיות באור זרקורים מוזר שכזה, בנות 16 עם שכל ובלי שכל, ועוד יותר בנות 16 שטוענות שבנות 20 מזלזלות באינטליגנציה שלהן(מה אתן סתומות? כל בן 20 היה בן 16, וזה לא מספיק מזמן בשביל להגיד ''זמן אחר'' כמו שאנחנו אומרים להורים שלנו), כשאין להן מושג מה זה זין, ואם יש להן אז הן צריכות לפתח תחביבים. כנ''ל בני 16 למיניהם, כן? אני לא בקטע של "את אישה אז את שרלילה" "אתה בן 16 בלי שגדלו לך כל השיערות ביצים, אבל זיינת אז אתה גבר". עוד יותר אני לא אעסוק בבנות כ15 טיפשיות לחלוטין שמתלהבות שמזיינים אותן. אפשר להתלהב מסקס, לעשות אהבה, להשתובב ביחד. אבל אני לא הייתי מתלהב שמזיינים אותי. נשמע לי משפיל קצת. וזה אפילו לא דיבור מלוכלך במיטה, כי אנחנו לא במיטה. ובכן, לדעתי כבר כתבתי על זה קצת יותר מדי, והגיע הזמן לפתוח בנושא שלא כל ישראבלוג, בעיקר האנשים הפחות...נקרא לזה עוסקים בנושאים שמעניינים אותי, עוסקים בו. 

~

היום אדם שאני מכיר, לא משנה מה מקומו בחיי, שאל אותי האם אני יודע להקליד על עיוור. אמרתי לו שכן, כמו כולם. ואז הוא שיבח את מהירות ההקלדה שלי. משום מה נפלט לי:"כן, אני כותב הרבה. יש לי גם בלוג שאני מנסה להשקיע בו". אדם זה התלהב, רצה לראות אותו. אמרתי לו שיש כאן דברים אישיים שלא הייתי רוצה להראות לו, אבל אני אשלח לו קטע בוורד. לפני ששלחתי את הקטע חשבתי שהוא יוכל לגוגל את הכותרת של הקטע ולמצוא אותי, אבל החלטתי להתגבר על הפחד במה שלי ובכל זאת לשלוח לו. הוא בכלל לא התלהב, או הגיב. רק שאל אותי על עניין שפה משעמם ולא נוגע לאף קורא. הייתי בסדר עם זה. לא הייתי רוצה שכל אדם שאני מכיר, מלבד שני אנשים בלבד שקוראים כאן שהם מחבריי, יידע בכלל מה ההקשר ביני היומיומי לבין הבלוג של פאוסט. אבל למה? 

לפני שבוע מצאתי בלוג שהיה לי בתפוז, כשהייתי בכיתה ט' [כרגע אני בן 19, לתוהים שביניכם]. כתבתי שם את השם שלי, את החברות שהיו לי אז, את המסגרות שהלכתי אליהן, את סיפורי המיטה שלי (זה באמת שם גרדיאוזי מדי יחסית למה שקרה שם). את כל הפרטים שאם מישהו היה מגלה עליהם בתקופה ההיא - הייתי כנראה הנושא המדובר בבית הספר לפחות לשבוע שלם, שבמושגי כיתה ט' שאני הייתי בה היה תקופת זמן ארוכה. 

הייתי בטוח בעצמי, אהבתי את עצמי לחלוטין, הייתי שופע מעצמי. לא היה אכפת לי לקשקש על עצמי שעות, לא רק מתוך אגוצנטריות ואי התעניינות באחר, שסבלתי מהן רבות בעברי, אלא מתוך האידיאולוגיה שלאדם אין מה להסתיר אם הוא בסדר. וזה נכון. עדיין אין לי מה להסתיר. אבל היה הבדל משמעותי אחד ביני של כיתה ט' לביני של גיל 19: בעברי, הייתי כל כך מאוהב בעצמי, אהבתי כשמדברים עלי [בגלל זה, אגב, אני יכול להבין את אהבת אור הזרקורים המוזרים של דניבוי, רק בגרסא קטנה. אבל אמרתי שאני לא מדבר על זה!!]. האמת שהייתי אובססיבי לזה. עשיתי צמא לתשומת לב. מבחינתי תשומת לב היה סימן לכוח. ובאיזשהו מקום זה היה נכון, בגלל שמשכתי כל כך הרבה תשומת לב, יכולתי בסופו של יום לעשות כל דבר חברתי שיעלה בדעתי. כל האמצעים כולם היו בידיים שלי, כי כולם שמעו עלי. חלק מכולם שנא אותי, הראה לי את שנאתו, ובכך בחנתי אותם, הייתי נחמד ועזרתי להם, והם היו בצד שלי. החלק השני הראה בי עניין וניסה להתקרב אלי, ומכאן הדרך הייתה בכלל קלה. אבל עכשיו זה כאב ראש.

הייתי עיוור לכל הנזקים שנגרמו לי עקב מעמדי. אנשים קיבלו דברים בחוסר אובייקטיביות גמורה, אנשים שקלקלו לי על כי הכירו אותי דברים מסויימים שעשיתי וניסיתי לבנות, ומעבר להכל - בכל פעם שניסיתי להתפנות לנושא שיחה שלא כלל עניין פרטי או אישי, חזרו כל העיניים לרכילות. רכילות שהייתה עלי ומולי, אבל זה היה בלתי נסבל. באיזשהו שלב הביטחון העצמי שלי התרסק, ומאז אני לא אוהב לערב בין חיי האישיים לבין היצירה שלי. לא משנה מה היא. היא שלי, ואני לא רואה סיבה שטרדות פוליטיות-חברתיות יתערבו בה.

אבל למה שיהיו לי טרדות פוליטיות-חברתיות? אין כאן שום אינפורמציה עלי. אין כאן שום מידע שיכול לשמש כנגדי. להפך, זה בלוג יבש למדי מבחינה אישית. לפעמים אני מפטפט לכם את ההיסטוריה שלי, כמו בפוסט הזה, החרד כל כך לפרטיותו. 

מדהים. כמה שאנחנו מתביישים בעצמנו, כמה אנחנו מפחדים מהחברה, או יודעים שיש לנו סיבה טובה לפחד ממנה. כאילו הכל מקולקל מיסודו בהתנהגותנו, באופיינו, בהרגלינו ובחיינו. אין סיבה לא להגיד את השם שלך, לא באמת. הרי השאיפה היא שנקבל אחד את השני כמו שהוא, נהיה תומכים ונסתום את הפה לגבי "שיואו את לא מבינה עם מי בתיה שכבה". השאיפה היא שלא נפחד מאחרים, לא? אבל אנחנו עדיין מפחדים. עוד היגיון אדמתנו הומאני. והכי נורא, שהתגובה הנפוצה ביותר לרעת אדמתנו היא:"ככה זה".