קשקושי פילוסופיה נכחדת

בעולם יש בעיה. מהבעיה ישנם סובלים. ובין הסובלים, יש את הסובלים באמת. 

 יש כל מיני אופנות מוזרות שכאלו, שאני לא מרחם על האנשים שמחליטים שהם סובלים מהן. גם כל אחד בטוח שהוא סובל מהן, כמו שכל אחד בטוח שהוא מיוחד, ואי אפשר באמת להתווכח עם ראשי החמורים האלו. לדעתי זה מכפיש את האנשים שבאמת יש להם בעיה, מקטין אותם ואת הצרה שלהם. לדעתי זה מעיד על חולשת אופי נוראית, חוסר משמעת עצמית, והמכורים קשות לתייג את עצמם בתור סובלים כאלו ואחרים, בדר''כ מסיימים תקופות ארוכות ומשמעותיות בלא יותר מאשר לוזרים.

ע''פ פי תצפית השטח שנערכה בתשע עשרה שנים האחרונים, הגעתי למכלול נחמד של מתחזים מדמיינים למיניהם,שלא עושים יותר מדי חוץ מלבזבז לעצמם את החיים, וגם לנו, שמתחילים לסבול מכאבי ראש עזים.

1. הפרעות אכילה - אני חושב שזה הדובדבן שבקצפת, אבל העולם שלנו מפוצץ דובדבנים. כל אחד שמרגיש קצת לא מושלם, בדר''כ נשים כפי שידוע, כאילו שכל  העולם מורכב מדוגמני ודוגמניות הפוטושופ,שגם הם לא באמת מושלמים. אז הם מחליטים שיש להם הפרעת אכילה. הם מעצימים את הסבל שלהם, צוחקים על סבל האחרים, מטפחים תרבות מכוערת, לא בריאה ופתטית, ולרובם יש פשוט גוף מכוער שאף כמות קילוגרמים לא יושבת טוב עליו. מה לעשות, יש גם כאלו. אבל הם עיוורים לחלוטין מה זאת הפרעת אכילה, הם מדרדרים את עצמם בכוונה, קולטים שהם כבר, או בכללי, נראים בסדר. אבל הערות:"הפעם האחרונה שאכלתי היה תפוח, שלשום בבוקר..." הן נפוצות עד רמה מרגיזה. וההערה הזאת מתפתחת כמו פוקימון שמאכילים אותו בסוכריות נדירות למיניהן, למשהו לא אמיתי להחריד. ולפעמים ההערה הזאת הופכת לאמיתית, ובחור\ה שנראה\ית בסדר גמור, ואפילו טוב, סובלים מבעיה שהם גרמו לעצמם, מתוך התלהבות החברה הדבילית או תשומת הלב הפתטית.
זאת תופעה שרבים מסובלי התחילה בתור פושטים מתחזים. אבל אם תגיד לעצמך מספיק באובססיה וברצינות, תוך טיפוח החברה שאתה קרפדה, יכול להיות שתחשוב שאתה קרפדה. ואז אתה קרפדה מנטלית (לפחות אנחנו לא יכולים להפוך לירוקים).

2. חרדות - פתאום לכולם יש חרדות. פתאום הפחד שיצחקו עליך בבית הספר הופך לחרדה פסיכיאטרית של ממש. כאילו כל פחד שהוא מעבר לפחד ממקקים - הוא חרדה. וביחד עם החרדה מגיעים כל התסמינים שראינו בסרטים: קשיי נשימה, חוסר תיאבון, בכי, עיוותים, אפילו דמויי הזיות (יש אנשים שחושבים שהם הוזים). לזה, חברי המדמים, קוראים פסיכוסמטי. אנשים לא מבדילים בין התקף חרדה שמנטרל אדם מתפקוד - לבין התפרצות לחץ רגילה לחלוטין שקורה לכל אחד ואחד. אבל בגלל שהתקפי חרדה נהיה עניין של אנשים עמוקים עם אינטליגנציה ריגשית חריפה.
אתם יודעים מה זה חרדה? לשבת ברחוב שעות על גבי שעות, ולבדוק צבעים של מכוניות, ואת המספר הסידורי שלהן (למזלי, אני לא סובל משום חרדה. רק מלחץ להיכשל במבחנים). 

3. בעיות בבית - לכל אחד יש בית בעייתי משום מה. אני לא יודע איך זה, לא הגיוני שאף משפחה לא תהיה משפחה נורמטיבית. וכשאני אומר בעיות בבית, אני מדבר על אנשים, בעיקר בני נוער, שמחליטים דברים נוראיים על ההורים שלהם. יש מרד נעורים ויש להיות דביל כפוי טובה. אבא שלך העיף לך כאפה היא ניסית לברוח מהבית באמצע הלילה, בטענה שמכריחים אותך ללכת לבית הספר. אתה בן 15. אבא שלך לא אב מכה. הוא העיף לך כאפה כי אתה חיה פרועה שמילים לא עובדות עליה, אז צריכים להמם אותך מעט. כשמעיפים לך כאפה פעם בחמש שנים, אני לא חושב שמדובר באב מכה. או אימא מכה. יש לזכור שהורים הם בני אדם לכל דבר, וכמו שאתם דחפתם פעם מישהו והוא נפל ושבר את היד, ככה יכול גם לקרות להורים שלכם. פעם אימא שלי זרקה עלי את האיפור שלה. זה השאיר לי פנס. היא התנצלה אינספור פעמים, וכעסתי עליה תקופה ממש ארוכה, אבל בחיים לא חשבתי שהגעתי ממשפחה מכה.
בנוסף, כולם חושבים שהם משפחת מצוקה אם הם לא מתגוררים באיזור הכי יקר בעיר, אז הם מתחילים לתאר את הקושי שבמשפחת מצוקה שכזאת. מה שמצחיק הוא שעל פי הגדרה זאת, אני משפחת מצוקה של ממש. ומשום מה, יש לי הכל. ולא כי אני צנוע ואיש רוח בניגוד לאנשי החומר שהם, אלא כי פשוט יש לי הכל. 

4. קדושים מעונים מכורים לסקס - אין לי כוח לתאר את זה אפילו, לכן אכתוב כמה משפטים קצרים שיתארו את הלך המחשבה שלי. או שמא - הלך המחשבה הלא הגיוני שלהם (בעיקר שלהן, אלו בעיקר בנות).
"אני יודעת שאנחנו אקסים, אבל אני לא יכולה לא לשכב איתו, אני חייבת את הזין הזה שוב, אני מכורה" (בחיי שזה פופולרי. ואני לא מסתובב בחברה שהגדרה היא משהו מעבר לנורמטיבית).
"לא הגעתי לבית הספר, כי אתמול הייתי איתו, וכל הלילה עשינו את זה, וכל פעם שהוא נכנס אלי הוא כאילו שבר לי עוד חתיכה מהלב, אבל לא יכולתי להפסיק" (אני לא ממציא את זה).
"אני לא עושה שום דבר בחיים שלי חוץ מסקס, כי אני לא יכולה לחיות בלי סקס, זה הדבר היחידי שמשנה למישהי זונה מלוכלכת שכמותי, למרות שהייתי רוצה להתנגד לזה...".
יש את זה גם לבנים אני מניח, אבל שמעתי את זה רק מבנות, ואני מתבסס רק על התבוננות השטח שלי. אלו בדר"כ בנות 16 שרוצות למרוד, רוצות להרגיש חופש כמו כל אדם  (ולנשים הרי אסור להזדיין, אז אם את מזדיינת את שרלילה מסוכנת ומתנגדת לחברה), וכמובן שרוצות תשומת לב. והן פשוט מלאות בהורמונים, אבל משום מה במקום פשוט להזדיין בלי כל כאב הראש הזה, יש יותר שעות כאב ראש מאשר שעות מיטה. ואת זה אני בכלל לא מבין.

5. חותכי ורידים - זה בכלל מצחיק, המתחזים. האנשים שסובלים מבעיה זו באמת, שנגרמת בדר''כ מאי-תחושה או מציפייה אי ברורה לסדר, ולכן הם בורחים דווקא לכאב הברור הזה (לדעתי יש דרכים טובות יותר, אבל אם הם היו משתמשים בהן אז לא הייתה זו בעיה), סובלים ביותר מהמתחזים. אלו מתחזים עם בשר. כלומר, בדר''כ זאת לא זעקת תשומת לב נורמטיבית, אלא אנשים עם קשיים חברתיים אישיותיים של ממש. אבל הם לא ברמה של לחתוך ורידים, הם ברמה של שיגעון חברתי מסוכן. זאת אופנה נוראית, שמפעיליה הגדולים ביותר הם ילדים שאין להם מושג מה זה כאב אמיתי, או כאב טהור. יש לחבר'ה האלו בעיה, אבל הם בדר''כ מאכילים בעצים אש שהם עצמם הבעירו. והכי עצוב לי שמקשרים לזה הבי מטאל. אני יכול להבין דת' מטאל, אני יכול אפילו להבין בלאק מטאל, אני אפילו יכול להבין תראש! אבל אני לא יכול להבין הבי מטאל, סלחו לי. 

6. בעיות קשב וריכוז - כולם בולעים רטלין, זה מדהים. אנשים באמת סבורים שיש להם בעיות קשב וריכוז והם צריכים תרופות.
אני מכיר אישה נחמדה בת 40. היא הוציאה תואר כמעט מצטיין במשפטים, ובתקופת זמן זאת היא לא שמעה בכלל על בעיות קשב וריכוז. בגיל 30+ איבחנו אותה בתור אחת עם בעיות קשב וריכוז, ועכשיו היא על רטלין. אבל כבר הצלחת להוציא תואר, למה שעכשיו תתכילי לאכול רטלין ולהאכיל בזה את הילדים שלך?
בעיות קשב וריכוז זה עניין של חינוך. תחשבו איך נראית כיתה ממוצעת בישראל - צפופה, רועשת, ללא משמעת. הילדים לא לומדים איך להתרכז. עוד יותר טיפשי, שמחליטים לשלוח לאיבחונים ילדים בני 6-8, גיל ידוע בהיפרקטיביות שלו.
עשו על זה בדיקה, אי אפשר לקרוא לזה ממש מחקר, והמסקנה הייתה שרב האנשים מוותרים לעצמם בגלל שפתאום מאוד פופולרי שאתה סובל מבעיות קשב וריכוז, ועוד יותר - שמכל הסובלים למיניהם, המדינה עושה המון המון כסף. 

7. דיכאון - גם על זה אין לי כוח להרחיב, אפילו לא לתת משפטים. פשוט אי-100% שמחה = דיכאון, וזה הכל. זה פסול, זה דפוק, זה אידיוטי. אתם הורסים לעצמכם את החיים. 

8. המכורים - זה קצת שונה מסקס, כי הם לא מעונים שכאלו, אבל יש את המכורים לסיגריות, סמים קלים בטירוף ואלכוהול, שמנסים ממש בכוח, אפילו אם בא להם להקיא אחרי הסיגריה, והם מרוחים בקיא ריחני אחרי האלכוהול. סמים לא ניסיתי ולא הייתי בחברת מנסים, ככה ששוב, אני לא אעיד על משהו שהוא לא התצפית האישית שלי.
אלו אנשים שלא נהנים ממשהו באמת, והם עדיין לא מגיעים לשלב של מצוקה שהם מתחילים להתמכר לחומרים, אבל הם החליטו שהם מכורים, כי אז יש להם בעיה, וזאת עוד בעיה מרדנית (שוב, התשוקה הזאת לחופש...), ואז הם סופר מעניינים וכולם מדברים עליהם ומסתכלים עליהם.
בסופו של יום הם מסיימים עם בעיות כלכליות ושם רע. לא נראה לי שווה את זה. 

9. "אני הכי סובל" - תחרות הסבל הידועה, כל אחד רוצה להיות הסובל ביותר, המתוסבך ביותר, ובראש המעוות שלנו - אפילו המעניין ביותר. תחרות זאת משום מה נפוצה יותר מבילוי איכותי יותר, או פיתוח אישי, או אפילו תרומה חברתית (ואני לא מאמין גדול בתרומה חברתית). אנחנו מכורים לכך שהבעיות שלנו יהיו הדחופות והנוראיים שלנו, שהסבל שלנו יהיה לגיטימי. טיפשי. 

10. הניסיון להגדיר לעצמך מחלת נפש - זה החביב עלי, כשאנשים מנסים להיות חולים בכוח.
מכירים את זה שכל אחד מוצא איך המזל שלו מתאים לו, אפילו אם האנשים המדוברים שונים לחלוטין אחד מהשני ועדיין הם אותו מזל? אז בדיוק בשיטה זאת המתחזים המדמיינים בקטגוריה זו מתייחסים להפרעת אישיות גבולית. אני מניח שיש אנשים שהם באמת סובלים מהתסמינים שלה, אבל קראתי אותם (אתם צריכים להיכנס לערך בשביל להבין על מה עומדות להיות השורות הבאות) -
אני בהחלט מנסה להימנע מנטישה אמיתית או מדומה. אני כל הזמן מדמה לעצמי שהולכים לנטוש אותי.וגם או שיש לי יותר מדי ממערכת יחסים או שאין לי בכלל. אז אני קצת קיצוני, אז מה? כולנו כאלה. הדימוי העצמי שלי לא מטורף, וגם אני מנסה לכפות על תחושות באמצעות חומרים מזיקים (אבל כל הכיף מזיק, ככה העולם בנוי). המצב רוח שלי לא יציב, אני מרגיש ריקני לחלוטין (איך לא? אני פקיד בלי כסף או חברה מסביבי). מאז ומתמיד כעסתי, ואני פרנואיד. אולי הפראנויה זה הדבר הכי קיצוני שקיים אצלי. שמעו, אני נשמע ממש סובל מהפרעת אישיות גבולית. חוץ מתחושות אובדניות - אני כזה ממש. אבל אני לא חולה בשום מחלת נפש, אני אדם יציב ברוחי ובנפשי, עם חסרונות ויתרונות כאלו ואחרים, אני קצת פרנואיד וכאן זה נגמר. וכך גם רובנו. אבל אנחנו מחפשים את עצמנו, ולא מבינים את משמעותה האמיתית של מחלת נפש זאת.
(בתוך זה יש גם את OCD, כאילו שכל אדם פתאום כפייתי נורא).

~

בטוח שיש עוד, אבל התעייפתי. גם ציינתי שהנושא עושה לי כאב ראש. תפסיקו לנסות להיות כאלו אומללים. קראתי כשהייתי ילד קטן משפט שאהבתי ותמיד ניסיתי ללכת בעקבותיו (אפילו אם חטאתי בדרך):"יש לזכור שהאדם המיוחד מכולם הוא המאושר מכולם".

הבהרה:
אני לא טוען שכל אחד לא סובל אמיתי אלא מתחזה. אני מצפה שיהיו אנשים שיבינו את זה בדרך הזאת וינסו להתנגד, למרות שציינתי בהתחלה, במשפט המודגש, שיש את הסובלים ואת הסובלים באמת. אבל טוב שתהיה הבהרה. תמיד טוב שתהיה הבהרה.

חזרתי לשחק פוקימון. בהחלט משמח!