הבלוג של "אמא יש רק אחת"

הייתי מאוהבת במלך הכיתה.

הוא היה מאוהב באחרת עד שגילה אותי.

נהיינו חברים.

נפרדתי ממנו כי הוא ניסה להכניס לי יד לתחתונים (פאק, הייתי רק בכיתה ז'!!)

הוא נפגע והפיץ שאני "נותנת".

שמעתי מישהו אומר עליי שאני זונה :(

בן כלב.

זה לא היה סיפור כזה רציני וגדול (או שהדחקתי את זה כ"כ שזה נראה לי פתאום לא רציני ולא גדול).

וגם לא נראה שמישהו זוכר כי לא התעסקו בזה יותר מדי...

שנים חלפו.

שמרתי הכל.

לא שכחתי.

לא סלחתי.

טוב, קצת נשכח וקצת נסלח. בכל זאת, יש גבול עד כמה ניתן לסחוב הכל.

מעניין מי זוכר את כל זה בכלל חוץ ממני וממנו?

לפני שבוע, העירו את המתים.

אחת מהשכבה ארגנה קבוצה בוואטסאפ.

חשבתי שזה נחמד לשמוע מה שלום כולם.

שכחתי לגמרי מהתקופה ההיא.

ואז, כשהתחילו להעלות תמונות, הבנתי פתאום.

זו התקופה הארורה ההיא.

אמנם אותו בן כלב נמצא בחו"ל, אבל מעניין אם כל השאר זוכרים?

הפגישה תהיה בעוד כחודש.

אני לא מפחדת.

סתם לא בא לי להוציא שלדים מהארון. 

חוששת שמישהו ייזכר.

אחד מהם היה חבר שלי לפני כל הסיפור הזה...

והיה גם החבר הכי טוב שלו פעם.

בנים צעירים הם פשוט רעים!

הרוע בהתגלמותו.

יצר לב האדם רע מנעוריו....זה הביטוי המתאים.