בקצה השמים, כמו חלום.

לא היה לי יום רע. ממש לא, היה דווקא בסדר גמור. וזה לא שלא היה לי זמן לנשום, להפך - סיימתי לעבוד מוקדם, עשיתי קצת סידורים וחזרתי הביתה. בשלב מסוים צנחתי לשנ"צ מערפלת, כזו שמתעוררים ממנה 40 דקות אחרי שהשעון המעורר צלצל. טלוויזיה, ספר, ארוחת ערב, מחשב. ואני מנסה להבין מה לא בסדר, ולמה אני עצובה, ולא מצליחה. ואולי לא חייבת להיות סיבה תמיד, ואני צריכה לקבל את זה שלפעמים אין לי מצברוח וככה זה. לפחות אני כבר לא צריכה להסתיר את זה מאמא. והימים שלי מלאים עשייה, יש את העבודה בגן, ועוד פרויקט אינטנסיבי מאוד, והכנות לטיסה הקרבה, וגם קצת חיי חברה בין לבין. ביום שישי נפגשנו כולנו כדי לחגוג יום הולדת למר במאי, אני לא רגילה לצאת עם יותר מבן אדם אחד והיינו קבוצה גדולה, אבל היה כיף. אסופה של אנשים, את כולם אני מכירה ברמה זו או אחרת, לרובם לא קרובה יותר מדי אבל כן נהניתי כי הם באמת אנשים מקסימים. וראיתי במקרה גם את נ', אחרי שלא התראינו יותר משנה, מאז שניתקתי איתו את הקשר. זה היה ממש מפתיע, התחבקנו מלא ובעיקר היינו בשוק משותף מהפגישה המחודשת. אחרי שקצת יצאנו מההלם הצלחנו לדבר ולהתעדכן קצת וזה היה נעים. בשארית הערב הייתי מאוד מבולבלת ומוטרדת מכמה שלראות אותו הרגיש נוח ומוכר, רציתי לדבר עם הפסיכו' שלי והרגשתי בודדה בתוך הסרטים שלי. אבל אני חושבת שהבנתי שלמרות שאני שמחה לראות שטוב לו ושהוא בסדר, יש הרי סיבה לזה שבחרתי לנתק איתו את הקשר, היחסים בינינו באמת עשו לי יותר רע מטוב, לא יכולתי לקבל את ההיעלמויות שלו וכל מיני התנהגויות פשוט לא מתאימות. וזה לא השתנה.

היה לי חלום הזוי לחלוטין על י'. שנינו במיטה שלי, הוא מעליי, מתחכך בי, זה קצת נעים לי וקצת לא ואני אומרת לו שיפסיק ומנסה לצאת מהפוזיציה הזת, אבל הוא לא קם וממשיך למרות שאני רואה שגם לו הסיטואציה הזו לא נוחה. הוא אומר לי משהו בסגנון של: "נו, תאהבי אותי קצת, אף אחד לא אוהב אותך, אף אחד לא אוהב אותי", ואז הוא אומר שרק ג' אהב אותו, ומפסיק כי נהיה עצוב. אני גם נהיית עצובה בשבילו ואז החלום מפסיק. אני יודעת שהוא עצוב בזמן האחרון מאז ש-ג' נסע ושהוא מאוד מתגעגע אליו ואולי גם מרגיש בודד (למרות שאני לגמרי מנצחת בקטע הזה). הוא הרבה פעמים מדוכא כשאחנו מתראים, לפעמים הוא קצת מתעודד במהלך הפגישה ולפעמים לא כל כך. אבל תמיד אני שמחה לראות אותו ולדבר איתו. קמתי עם הרגשה חצי מינית-חצי לא, מוזר כזה. היו בו עוד הרבה דברים שלא קשורים ל-י' אבל זה הדבר היחיד שאני זוכרת. הוא בחור מקסים ואני ממש אוהבת אותו, אולי החלום מראה את המשיכה(נפשית/גופנית/גם וגם?) שיש לי אליו, הוא באמת נראה ממש טוב אבל כבר עשיתי את הקטע הזה של להתאהב בידיד ההומו שלי, עם נ'. ומיציתי :) מצד אחד בא לי להבין מה החלום הזה אומר, מצד שני אין לי כוח לדוש בזה יותר מדי. אולי אספר לפסיכו'. אולי לא.

עם קיפי קשה אבל קצת פחות, הוא כבר פחות הולך איתנו מכות. כשהוא מתחיל להיות אלים, אנחנו מרחיקים את הילדים וזה משגע אותו, הוא צורח ובוכה ועם כל הכעס שלי כלפיו, זה גם מכמיר לב כמה הוא רוצה להיות חלק. היום בארוחת הצהריים טולה ישבה לידו והוא כל הזמן הציק לה, אחרי שהיא אמרה לו שלוש פעמים להפסיק והוא לא הפסיק היא קמה ועברה למקום אחר והוא פשוט התחנן שתחזור, הוא אמר "תחזרי, אני אעשה הכל", כולנו די השתתקנו. מה שהיה חזק זה האותנטיות שיצאה ממנו. הוא ילד מדהים ואנחנו עוזרים לו כמה שאפשר, אני באמת מקווה שהוא ילמד לשלוט יותר בכעסו ושיהיה בסדר.
לנסיכה כאבה היום הבטן אז חזרנו מהגן המשלב לגן שלנו תוך זמן קצר, ממש כאב לי לראות אותה סובלת. אהובה קטנה. ופיצקי, עם העיניים הגדולות שרואות את העולם אחרת, הדיאלוג האילם של דגדוגים ונשיקות וחיוכים וצחוק שאנחנו מקיימים בינינו. וקסם, שצריך שהכל תמיד יהיה בתנאים שלו, ויכול לדבר שעות על סרט או סדרה שהוא אוהב, והשנינות והחוכמה שהוא מפיץ לכל עבר. ו-י' הנבון עם השאלות המדויקות, והחיוך שמתגלה לא לכל אחד, והאפרוח, שבוהה לפעמים, ופעמים אחרות פשוט לא מצליח להתרכז ולהכיל את כל הגירויים שמסביבו, והמשפטים הקבועים והלא-קשורים לחיים וההנאה הענקית שלו מהתגלגלויות וקפיצות ונפילות, והאמפתיה שהוא מפגין כלפי אחרים, ומוגלי שעוטף אותי באהבה בכל יום מחדש, זה מדהים שהוא ממש מתחיל לדבר, לאט לאט, מתקשר, חוזר אחרי המילים שהאייפד פולט, מבקש את הדברים שהוא רוצה, וכשהוא לוחץ על משהו שלא נמצא, הוא כבר אומר בעצמו "אין". הוא ילד קסום ויפהפה, והמראה של היד הכהה שלו שמונחת על היד החיוורת שלי עושה לי כל כך טוב.

מצחיק שהרגשתי שאין לי בכלל מה לכתוב כשהתחלתי. אני מאמינה לפעמים שהכתיבה יכולה לרפא. אולי. לרפא זו מילה גדולה, ואני בכלל לא חולה. אז אולי... להקל. כן. זו המילה. הכתיבה יכולה להקל.

* אני מרגישה מפגרת במלא תחומים (בעצם בתחום אחד בלבד והוא זוגיות ויחסים עם גברים), בעיקר כשאני בחברת אנשים מסוימים. ומה שמעיק הוא שההרגשה הזו כאילו גורמת לכל הדברים הנהדרים שהתברכתי בהם - זה שאני מצחיקה וחכמה ורגישה וטובה עם ילדים וכו' וכו' - פשוט להימחק. וזה חרא. לא רוצה לשכוח את מי שאני, לא רוצה לזלזל בערך שלי. וזה קשה.