שגר פגר

יושבת בחדר, קומה עליונה

התריסים מוגפים, הדלת סגורה

המסך מהבהב, שתי דקות לצפירה

ולרגע אחד, עוברת לה מחשבה

קונדסית, לא הגיונית, אפלה

אולי השנה לא אעמוד בצפירה?

הרי מה זה משנה לאותם החיילים

או שמא בעצם, הם כבר חללים

וחללים הם ריק

הם אינסוף

ושחור

שלא ידעו אם לא אעמוד ואזכור

שלא ידעו בכלל שלכבודם אנו עומדים

שלא ידעו כמה אנחנו מודים

שלא ידעו אכזבות ופגיעות

שלא ידעו כמה הדמעות מלוחות

שלא ידעו עוד צער

ושגם אנחנו

לא נדע

הצפירה מתחילה

אני עומדת דום

כמו בכל שנה באותו היום

לפני שנתיים בבסיס, בזמן עמדה

לפני שנה בתיכון, על מדים עם כומתה

ולפני כמה דקות, לבד בדירה

אבל תמיד

תמיד

אסירת תודה

תהיו טובים,

דנה