אז יש לי תירוץ, ללמה אני לא הצלחתי לשבת בכיסא שלי ולעשות חמש מבחנים בלי בעיה, אפילו שרגעים לפני, הצלחתי לכתוב בלי שום בעיה בזמן שאדם הכתיב לי בסקייפ. אולי הייתי עייפה. אולי זה בגלל שכשאני יושבת לבד, עם השקט הזה מסביב, ויש לי מליון ואחד דברים שמקיפים אותי, אז אני משתגעת. ואולי זה בגלל שהקול של אדם מרגיע אותי. ואולי ואולי ואולי. 

וממש הרגשתי שאני באמצע מבחן. הרגשתי את הדופק שלי עולה למאה-מליון פעימות בשניה, הראש שלי מסתחרר, והיד שלי רועדת, והדמעות מתחילות לזרום. ולמה? למה למה למה? 

מה הבעיה שלי קיבינמט? אני פטאתית. 

החלטתי פשוט לוותר לעצמי. שוב פעם לוותר. למה אני כל הזמן מוותרת?

נ', את מטומטמת. זה למה. את לא תצליחי לעשות שום דבר אם תמשיכי ככה. את כל הזמן מוותרת לעצמך וכל פעם את תחליטי שזה לא נורא. זה לא כזאת בעיה. ויתר לעצמך המחש"י, כי את ממילא מקבלת פטור. וויתרת לעצמך בהיסטוריה ותנ"ך. מה הבעיה? תעשי בגרות עולים לשנה הבאה. וויתרת לעצמך בשחיה. לא נורא, יש לך את הרוגבי. את כל הזמן מוותרת לעצמך. מה, גם על החיים שלך תוותרי?

תירוצים, תירוצים....