רק רציתי להיות מאושרת

בוודאי תדלגו על בפוסט הזה.

תקראו את הכותרת וכל מה שיעבור לכם בראש זה "יואו עוד מתבכיינת שחושבת שהיא סובלת ובעצם היא מלכת היופי או משהו".

אז יודעים מה, אולי. אולי אני באמת מתבכיינת, אולי אני באמת סתם crying mercy אבל,

אני צריכה לפרוק.

ולמי שזה לא מתאים שאני אפרוק בבלוג שלי, על החיים שלי, מוזמן לחוץ על האיקס הקטן ולצאת.

אז כן, סוג של נשבר לי מהחיים.

כאילו מה הטעם?

פרטים יבשים שנוספו מאז, אין לי מושג אפילו:

- אני בי"ב

- בגריויות לא משהו, חוזרת על מתמטיקה, אזרחות, לשון והסטוריה שוב בחורף הזה.

- מצב חברים (יבוא בהמשך) אבל בתכלס לא מצב מזהיר.

- אחרי מסע פולין.

- אחרי משלחת ארה"ב.

- עבודה, חברת היי טק קטנה במרכז.

- עדיין משקפיים

- עדיין שמנה

- מחכה למיוני טייס

- מחכה לראיון מודיעין

- מחכה לתוצאות פסיכומטרי

- מחשב חדש

- מצב קריאה : הארי פוטר מההתחלה באנגלית, כרגע בתחילת הנסיך חצוי הדם (6 למוגבלים שלא יודעים. ואם את באמת לא יודעים, אז בחיאת, עופו לי מהבלוג. אתם לא ראויים לקרוא אותו).

- עדיין מתנשאת.

- עדיין לא בכושר.

וזהו בעיקרון.

די הרסתי לי את המצב החברתי שלי.

לא נשארתי עם הרבה חברים, זה בטוח.

היו לי מספר אנשים שיכולתי לבטוח בהם בתחילת הקיץ, אני חושבת.

כעת, נשארתי גלמודה.

הכיצד? מיכל, הכיצד?

שאלה מדהימה,

התשובה: אני מטומטמת!

טוב, זה התחיל שדפקתי חברות של חמש שנים.

לא אכנס לפרטים, רק אגיד שהיו הרבה דמעות, הרבה צעקות (כי "And I yelled at you because I care about you, that's what normal people do who love each other! When one of them is acting like a brat! Now would you please stop raining on me!")(מתוך יצורים יפייפים).

בכל מקרה, במשך חודשיים שלמים ,כאילו כל הקיץ, נתלתי על המחשבה מה יקרה עכשיו, עד ששבוע לפני הלימודים הוא אמר לי הפירוש - תוותרי.

מי שמכיר אותי, יודע שאני לא מוותרת על אנשים. בחיים לא. זה למה גם עכשיו, אחרי שבועות, כל מבט מכאיב בלב. כל. פאקינג. מבט.

זה שבר לי את הלב באותו הרגע. ה"חברה הכי טובה" ידעה הכל, קוויתי שתעזור לפתור את זה.

להגנתה, היא ניסתה, קצת. חזרה ואמרה שזאת אשמתי המלאה.

היא משוכנעת שאני טיפשה, חסרת רגשות, ללא טקט (בזה היא צודקת) ושאין לי הרבה חשיבות.

כבר חודשים שמתי לב שהיא שמה אותי במקום שני או אפילו שלישי.

בכל אופן, עוד נחזור אליה.

האשמה לא הייתה שלי. היא הייתה מחצית עליי, מחצית עליו, אבל היא בחרה להתעלם.

עכשיו אתם כזה, "יואו היא סתם מנסה להוציא את עצמה טוב, אני ממש בטוח\ה שהיא לגמרי אשמה".

אז בשבילכם ספקנים שלי, שאלתי מספר אנשים נוספים. יותר אובייקטיביים. והאשמה היא אכן מחצית.

אבל היא בחרה לא לראות את זה. וכאן, החל כל הכאב.

אחרי אותו רגע שנשבר לי הלב, היא ניסתה לנחם, ואז "שכחה" לדבר איתי כל השבוע אחרי.

אני, לא אכלתי יומיים, התהלכתי כמו רוח רפאים ומיררתי על גורלי המר (אני מאוד מלודרמטית).

אז אמרתי לה שאני כועסת עלייה ו"רבנו".

אני אקצר לכם. קרו דברים ו"השלמנו" ומה הייתה המסקנה "שלנו" מכל הסיפור הזה?

נכון מאוד! אני אשמה בזה. כי אני חסרת רגשות אז היא פשוט חשבה שיעבור לי מהר.

בזמנו חשבתי שזה הגיוני.

אחרי שיחה מעמיקה ומתמשכת עם מספר אנשים, החלטתי (שלשום) שאני מנתקת איתה קשר.

אנשים רעילים, הם לא אנשים שראויים להיות לי בחיים. להתראות.

יחד איתה אני מגרשת מספר אנשים נוספים שייחסתי לי כחברים; אנשים שצוחקים עליי (ולא איתי, אלא מתוך רשעות), אנשים שקוראים לי טיפשה (לא בצחוק, אלא כי הם באמת מאמינים בזה. ואתם יודעים מה? גם אם אני באמת טיפשה, ויכול להיות שזה נכון, לא אומרים דבר כזה. בטח ובטח שלא לחברים), אנשים שמרביצים או בועטים או פוגעים פיזית, כי "זה מצחיק וכיף". אני לא אסבול עוד אנשים כאלה בחיים שלי. מגיע לי יותר. לא כי אני אישית ראוייה לכך, אלא כי כל אדם באשר הוא ראוי לסביבה תומכת ולא רעילה, שכל מה שהיא עושה זה להוריד אותך למטה ולבעוט בך בקרקעית.

מגיע לי יותר.

מגיע לי יותר.

מגיע לי יותר.

אולי אם אגיד את זה מספיק פעמים, אתחיל להאמין בזה בעצמי.

אז אני מנתקת קשרים.

יש לי כמה אנשים שאני מרגישה בנוח לדבר איתם על הכל,אוקיי,  אחד ליתר דיוק.

אחד שבצבא ואי אפשר לדבר איתו כי הוא חוזר כל שבועיים.

אבל זה מספיק. ( כותבת את השורה הזו ודמעות מציפות. לא משנה מה, כולנו יודעים שזה לא מספיק.)

אם אני אחזור על זה מספיק פעמים, אולי החור בלב יתמלא מעצמו. רק אולי.

חוזרת לשורה שבה אמרתי שאני במו ידי הרסתי לי את חיי החברה.

עדיין מאמינה בזה.

במו ידיי הצלחתי להקיף את עצמי באנשים רעילים ומזיקים שכל מה שהם עשו זה רק לגרום לי לפקפק בעצמי.

וואו way to go Michal!

אז אין לי למי לדבר, אבל אני שרה.

אז אני צריכה לחזור על רוב הבגרויות שלי, אבל יש לי עבודה שכולם מקנאים בה.

אז אנשים מתנהגים אליי כמו לדחויה, מנצלים אותי, פוגעים בי, פיזית ומילולית, אבל...

אני עדיין כאן.

באמת שהערב הרגשתי שאין טעם לחיים.

עדיין מרגישה כך.

בעצם, פריסה של כל הבעיות שלי רק גרמה לי להרגיש רע יותר.

אבל כמו ש Buster Moon Says - When you've reached rock bottom, there's only one way to go, and that's up!

אז... אני פשוט הולכת קדימה.

לא מחכה.

הלכתי לפרוס כנפיים, לראות מה יקרה.

לא נראה לי שנתראה בקרוב כי אני סביר להניח לא אכתוב פה עוד מלא זמן, אז ביי!

אה כן, אל תהיו טיפשים כמוני,

מחו על חייכם.

הם שלכם, זכותכם\ן לחיות אותם כרצונכם.