רק רציתי להיות מאושרת

אני רוצה שפעם אחת בחיים,

הדברים יסתדרו.

שאני אדע מה לעשות עם עצמי.

אני רוצה להיות מסוגלת לחשוב דברים נכונים ולפעול לפיהם.

לא לפי מחשבה פזיזה כמו תמיד.

אני רוצה שההוא יעשה את זה ושההוא סוף סוף יאמר שהוא אוהב אותי,

ואני רוצה שסוף סוף אני אבין מה הם רוצים ממני.

אני רוצה להיות שייכת למקום כלשהו,

שיהייה לי למי לבכות אם אני צריכה.

אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי,

ליותר מחמש דקות.

אני רוצה שפעם אחת בחיים,

לשתי שניות מושלמות אפילו,

הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר,

וסוף וסוף אני אראה את מה שאמא תמיד סיפרה לי עליו,

האור בקצה המנהרה.

אז אני יושבת כאן,
עם שלושה כדורי אקמול מול הפנים.
אני יודעת שזה לא יהרוג אותי.
אני לא רוצה בכלל למות.
למה זה כל כך מושך אותי,
למה אני כל כך רוצה לבלוע אותם,
למה?
אני מתפוצצת.
אני לא יודעת למה.
אני כל כך רוצה לדעת למה אני משתוקקת לקחת את הכדורים האלו.
למה.

והכי אני רוצה לדעת,
איך הם בכלל הגיעו לידיים שלי.

"זה חשוב להשקיע בחברים"

אני יודעת אמא.
כבר אמרת את זה לא פעם ולא פעמים.
אבל אני לא יודעת איך לספר לך את העובדה,
שהבת הכל כך חכמה, יפה וכריזמתית שלך,
לא מאמינה בחברים.
לא מאמינה באדם שקורא לעצמו חבר שלי, או באנשים בכלל.
לא יודעת איך לתקשר אחרי בית ספר,
או איך לעודד או לתמוך.
מצטערת,
אני לא יודעת איך להיות חברית או כל החרטה הזה.
אני לא בנויה לזה.
אין לי חברים.

אני לא יכולה להשקיע בחברים אם אני לא מאמינה בזה נכון אמא?