מקור/ LetsRecover

שאלה/ התחלתי שיקום לפניי 2-3 שבועות ואני לא סופרת קלוריות יותר
(אני רק שמה לב לצריכה שלי, היא בסביבות ה3000), ואני מרגישה בסדר במהלך היום, אבל
עברתי התמוטטות עצבים ענקית שתי לילות ברצף וחתכתי את עצמי. אני מרגישה שאני לא
ראויה לעזרת הרופאים בגלל שאני אוכלת הרבה ואני קרובה למשקל תקין. אבל אני עדיין
מפחדת שאני אחזור אחורה שוב, אני גם חושבת שהרופא פשוט יצחק עליי, בגלל שאני שמנה
מידיי בכדי להיות עם הפרעת אכילה.

תשובה/ תקראי את הפוסט הזה הזה והזה.

זו הפרעת האכילה שלך מדברת. תסמכי עליי. את לא בשיקום למען הרופאים שלך, את
בשיקום למען עצמך. מה שהוא חושב עלייך לא משנה דבר. אני יכולה להבטיח לך שהוא לא
יצחק או יחשוב שאת שמנה מידיי, ככל הנראה, ההפך הוא הנכון. לעבור את השבירות האלה
במהלך שיקום זה נפוץ, גם אני עברתי אותם. המצבי רוח שלי השתנו מקיצון אחד לקיצון
שני פעמים רבות במהלך שיקום. יום אחד הרגשתי שמחה, יום אחריי רציתי למות. תאמיני
לי, זה משתפר. פשוט אל תתני לשדים המנטאליים לנצח. ההתמודדות שלי הייתה לקבל את
הרגשות האלו, אבל לא לנסות לרדוף אחריהם. רגשות הם לא מסוכנים. ההשלכות שהם עלולים
לגרום, כן. הרגשות האלו אינם אמיתיים. אנחנו לרוב משערים שהרגשות שלנו משקפים את
האמת. הם לא. ותזכרי, אל תאמיני לכל דבר שאת חושבת. את עדיין צריכה עזרה, אוכל ולעלות
במשקל, לא משנה מה הפרעת האכילה אומרת לך.

שאלה/ יום אחד אני רוצה להחלים, יום אחר אני רוצה לחזור אחורה. איך אני שומרת על מוטיבציה?

תשובה/ כבר נאמר על מוטיבציה שהיא מרעננת וחיונית. את
חייבת להשתמש בה ולחטוף אותה כשהיא באה. אני חושבת שמוטיבציה מוערכת יתר על המידה.
הרבה אנשים מאמינים שהם תלויים במוטיבציה שלהם. שהמאמץ והתוצאות קשורים במוטיבציה.
את לא יכולה פשוט לשבת ולחכות עד שאת מקבלת אותה, ואת לא יכולה פשוט לעצור פתאום
כשהיא חלשה. מוטיבציה לא יכולה להיות כלי להסתמך עליו, היות והיא בלתי צפויה ולא
צריכה להיות כלי הכרחי להצלחה והתקדמות.
אי אפשר לאלץ או להכריח את המוטיבציה להגיע, היא באה והולכת
ולנו אין שליטה על כך. מילה שאני מעדיפה היא התחייבות. התחייבות, בניגוד
למוטיבציה, הוא משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו. הוא לא משהו שתלוי בזמן, במקום או
בנתונים חיצוניים אחרים. אני החלטתי ללכת כל כולי לתוך שיקום. לפעמים זה קשה,
בוטה, כואב ומרגיש חרא. הרגשות האלו יכולים להרוג מוטיבציה אבל לא התחייבות.
תרשמי רשימה של סיבות להשתקם VS לא להשתקם. רמז: לא תשתקמי- לא רק שתאבדי את החיים שלך, בסופו של דבר תאבדי גם את הקיום שלך.
סיבות כן להשתקם? תסתכלי פה.

שאלה/ אני לא רוצה למות, אבל למה הידיעה הזו לא מספיקה בשביל לגרום
לי לבחור בשיקום?

תשובה/ בגלל שלהפרעת האכילה שלך יש השפעה עצומה על אופן קבלת
ההחלטות שלך. חוויתי אותו הדבר כל כך הרבה פעמים! חוויתי תסמינים חדשים ומפחידים
כל חודש במשך 2-3 שנים. בהתחלה הם הפחידו אותי בטירוף, אבל אחריי כמה שבועות כבר
לא פחדתי יותר. למה? בגלל שהפרעת האכילה שלי רימתה אותי, וגרמה לי לחשוב "נו
טוב, איך זה יכול להיות מסוכן כשאני עדיין חיה אחריי שבועיים עם התסמין הזה?"
(רואה כמה חולני ומעוות זה?). בעקרון, להפחיד את עצמי בשביל לבחור בשיקום אף פעם
לא עבד עבורי. כלל לא. זה אולי עובד בשביל אחרים, לא בשבילי, ואולי גם לא בשבילך.
אז מה עבד עבורי? הפסיכולוג שלי אתגר את המחשבות שהפרעת האכילה עוררה אצלי. הוא
בזבז המון, המון פגישות עם שאלות כמו: "אז למה בדיוק את כל כך פוחדת לעלות
במשקל? מה זה יעשה לך?" התשובה שלי: אני אהפוך לכישלון ואשנא את עצמי."
כשלמעשה, זו לא התשובה, זה רק תירוץ לא לעבוד על הביטחון העצמי שלי.
הוא שאל "אז למה בדיוק את משוכנעת שתהפכי לכישלון ותשנאי את עצמך?"
התשובה שלי: "בגלל שהמותניים שלי לפניי הפרעת האכילה שלי היו בצורה שלא אהבתי." גם
זו לא תשובה. עוד תירוץ לא לעבוד על הביטחון העצמי שלי. "אז למה בידיוק זה
כל כך חשוב לך להיות רזה?" התשובה שלי הייתה, שאני לא יודעת... בכלל, הרבה
שאלות שקיבלתי, עניתי עליהן עם תשובות כמו "אני לא יודעת", "זה
פשוט ככה", וכו. האמת היא שלעולם לא הייתי מקבלת את "התשובות" האלו
מאף אחד אחר. תדמייני פוליטיקאי ששואלים אותו "למה אתה מעלה במיסים כל
הזמן?" והפוליטיקאי היה עונה "אני לא יודע, זה פשוט ככה" איך
לעזעזל מישהו היה מתייחס אליו ברצינות? לא אהבתי את העובדה שאין לי שום טיעון
אמיתי על מנת להסביר את הדברים שעשיתי. אז החלטתי לחשוב על תשובות אמיתיות עבורי.
ומה קרה? לא הצלחתי למצוא שום תשובה אמיתית לשאלות האלו, לא היה לי מושג למה אני
"צריכה" להיות רזה, לא היה לי מושג למה אני לא "יכולה" לעלות
במשקל, לא היה לי מושג למה המותניים הטבעיות שלי "הפכו אותי לכישלון".
אחריי כל הפסיכולוגים שניסיתי, האיש הזה היה היחיד שבאמת שאל אותי את כל השאלות
החשובות. כל הפסיכולוגים לפניו חזרו ואמרו לי דברים ברורים שכבר ידעתי ("את
צריכה לעלות במשקל", "את צריכה לאכול יותר", "את יכולה
למות" וכו). זה לא עזר. אולי את צריכה לבקש מהפסיכולוג שלך לשאול שאלות
חשובות (שאלות של "למה?") ולחפש תשובות אמיתיות? או שאולי את צריכה
למצוא פסיכולוג חדש שיכול לעזור לך בתהליך? בלי האדם הנכון, לחלק מאיתנו מאוד קשה
למצוא את התשובות האמיתיות ללא הטריגר שיעורר אותנו לחפש אותן.

שאלה/ אני בת 17, אני בשיקום כבר 3 שבועות ושמתי לב שאני צריכה
הרבה זמן לעצמי כרגע וגם זמן עם המשפחה שלי- הייתי נערה שנהגה לצאת החוצה הרבה
והייתה ספונטנית, אבל זה כבר לא ככה. למען האמת, לא אכפת לי לבלות הרבה זמן לבד.
לא היה מפריע לי לא לראות את החברה הכי טובה שלי לאורך זמן (אבל אני חייבת כי אני
מרגישה מחוייבת לכך) ואני לא יודעת אם אני צריכה להרגיש רע לגביי זה אבל אני חושבת
שאולי אני נמנעת מלפגוש אנשים שמעוררים בי טריגרים? האם חווית את זה?

תשובה/ זה נשמע בדיוק כמוני במהלך שיקום/הפרעת אכילה. הרגשתי שאני רוצה להיות בבית והרגשתי
יותר בנוח בלהיות בסביבת המשפחה שלי לעומת חברים. אני לא בטוחה למה, אני מאמינה
שזה היה שילוב של התמודדות עם לחץ פיזי ונפשי, רעב, התמודדות עם תשישות השיקום
וחילופי מצב רוח והפחד של לחוות טריגרים. בזמנו הייתי חווה טריגרים בקלות רבה,
ואני פשוט דחיתי את החברים שהיו לי אז כי הם עוררו אצלי טריגרים רבים.
כל היחס והגישה הזו לחיי חברה הפחידה אותי מעט- האם שיקום
מהפרעת אכילה שינה אותי לתמיד? טוב, תנחשי, זה לא. זה שינה אותי באופן זמני.
כשהחלמתי, חזרתי להיות בהדרגתיות מי שהייתי, וזה היה מדהים! פתאום, היה לי דחף
להיות חברתית, ולאט לאט חזרתי ליהנות מלהיות עם אנשים! זו כבר לא הייתה
"חובה" יותר, זה היה עיניין טהור בחיי חברה. בקיץ שלאחר השיקום, מזה זמן
רב, צחקתי, רקדתי, השתכרתי, הייתי שמחה, וזו הייתה אני. אני וחברה שלא ראיתי אותה
מאז הפרעת האכילה, נפגשנו. היינו חברות כשהייתי חולה, אבל לא קרובות, לא ככה,
למרות שבילינו זמן רב ביחד בבית ספר, במסיבות וכו. בזמנו לא יכולתי לתקשר, הייתי
צריכה להיות בבית ולנוח כשהייתי חולה. כשהייתי איתה ועם חברים אחרים שלי, רק רציתי
ללכת הביתה. באמת. ואז, בקיץ 2011, נפגשנו כמו שאמרתי. הכימיה הייתה מיידית,
בזבזנו זמן רב ביחד. השתנתי כל כך. זה היה הקיץ הכי טוב מזה שנים.  זו החוויה שלי ואני מקווה שזה יוכל לעזור לך
ולתת תקווה.

שאלה/ איך יצאת ממצב הבדידות הזה? אין לי חברים היות וכולם התגייסו או הלכו
לאוניברסיטה והמשיכו עם החיים שלהם, ואני בת 19, תקועה בבית ומנסה לעלות במשקל עם
אף אחד לצידי. זה קשה כל כך לשחרר את האנורקסיה כשהיא החברה היחידה שלי. אני לא
רוצה להיות שמנה ובודדה… איך אני אמורה להרוויח שמחה בחיים שלי במצב כזה…?

תשובה/. אני יכולה להזדהות איתך כל כך. איבדתי כל כך הרבה חברים במהלך הפרעת אכילה
שלי ("אנורקסיה היא החברה שלי"- זה הבולשיט שאמרתי לעצמי כל הזמן),
ובשיקום התבודדתי אפילו יותר מאשר בזמן הפרעת האכילה שלי. בזמנו, זה היה רק אני,
האוכל ופחדים. זה נשמע דפוק, אבל אני מניחה שזה היה חלק מהתהליך לחלק מאיתנו. ברגע
שהגעתי למשקל התקין לגוף שלי ו"השתחררתי" מהשיקום השתנתי. קיבלתי את האישיות
שלי בחזרה. קודם לכן, הייתי שחקנית. אנשים שמו לב לזה, לא היו לי הרבה חברים
קרובים. לא יכולתי לתקשר עם אחרים. ואז, אני המשוקמת חזרה, וואו, הפכתי ליותר
ויותר חברותית, וזה היה ללא כל מאמץ. פשוט הרגשתי כזו, חברותית. הסיבה שאני חולקת
איתך את החוויה שלי היא בגלל שהיא לא מיוחדת. כאדם שדיבר עם מאות על גבי מאות של
אנשים שהשתקמו, אני יכולה לאשר שאלו מילים נורא שכיחות לשמוע מאנשים שהחלימו.
להרוויח בחזרה את חיי החברה שלך יכול לקחת זמן מה. הפרעת אכילה פשוט אוכלת, פשוט
כמשמעו, את החיים החברתיים שלך. את נשארת עם חור שלוקח לו זמן להתמלא. החור הזה
קודם לכן היה מלא בהפרעת האכילה, ועכשיו הוא ריק: זה דבר טוב! את יכולה למלאות את
החיים שלך עם כל דבר שאת רוצה, עכשיו כשיש לך מקום, אבל למלאות אותו לוקח זמן. תני
לזה זמן, תהיה עצמך- קלישאה, אני יודעת, אבל זה נכון, ואל תעמידי פנים. אולי
תצטרכי לאתגר את עצמך ולצאת מחוץ לאיזור הנוחות שלך. אולי תצטרכי למצוא אזורים
בהם תוכלי לפגוש אנשים, ליצור מערכת יחסים ולבנות מחדש את חיי החברה שלך. את אומרת
שהחברים שלך באוניברסיטה, למה שאת לא תלכי לאוניברסיטה בעצמך, ברגע שתחלימי?
אני לא יכולה לומר אילו אזורים סוציאליים נכונים עבורך, אבל אני יודעת שאת יודעת.
האמת היא, שכולם יכולים לזכות בחברים אם הם מנסים, ומחפשים במקומות הנכונים. זו
האמת הקשוחה.