שלבי ההחלמה בתהליך השתקמות טיפוסי מהפרעת אכילה מגבילה.
                                   מקור: LetsRecover

שלב 1- חולי
את חולה, ואת לא רוצה להשתנות ו/או לא חושבת שיש לך בעיה. הזנה מחודשת היא ברוב
המקרים הכרחית על מנת להתקדם שלב קדימה. חלק נשארים כאן עד שהם מתים. חלק נשארים
כאן למשך שבועות, חלק לשנים עד שבסופו של דבר הם מתקדמים לשלב 2.

שלב 2- להיות או לא להיות
את חולה, אבל חלק ממך רוצה להשתנות. אף על פי שאת יודעת על שיקום ועל אוכל לא
פחות מאשר הפסיכולוגית, התזונאית והרופאה שלך ביחד, ונותנת המון עצות לאחרים, את
ממציאה סיבות למה את צריכה לחכות: את לא יודעת בוודאות ככה וככה, ואת לא יכולה
לעשות ככה וככה מבלי ככה וככה וכו'. את מפחדת שתבלי את שארית החיים שלך עם הפרעת
אכילה, אבל המחשבה על שיקום מפחידה לא פחות. 
חלק נשארים כאן עד שהם מתים. חלק נשארים כאן למשך שנים, חלק לשבועות עד
שבסופו של דבר הם מתקדמים לשלב 3.

שלב 3- תחילת השיקום
את מעלה את כמויות האכילה שלך בהדרגה. את מעלה מהר והרבה במשקל אף על פי שאת עדיין
אוכלת קצת. את 100% בטוחה שאת שונה מכל אדם אחר שעבר שיקום, שהמטבוליזם שלך נדפק
לנצח, ושכל מה שאת מעלה הוא שומן גוף ולא משקל מים/אוכל בגוף שלך, את בטוחה
שנגזר עלייך לאכול קצת לשארית החיים שלך ושתמשיכי לעלות X במשקל לנצח. כל עניין
האכילה הזה מרגיש מוזר, מפחיד, בטוח, דוחה, מדהים, הכל ביחד. את  בין עוברת בכי,
תחושה שאת ענקית כמו לוויתן, לפרצי מוטיבציה ואנרגיות. את עלולה להרגיש לא מרוצה מתסמינים
פיזיים כמו בחילה, אדמה (אגירת מים), כאבי בטן, כאבי שרירים וכאבי ראש- פשוט חוסר נוחות וכאב
תמידי.
אנשים לא נשארים כאן ליותר מידיי זמן. חלק מהאנשים נבהלים מהדברים שקורים, ויורדים
חזרה לשלב 2- נסיגה. חלק ממשיכים קדימה.

שלב 4- רעב קיצוני
העלייה במשקל האטה משום מה. המצבי רוח שלך עדיין נדים מעלה ומטה. לפעמים את מרגישה
שמנה ועצובה, לפעמים נורמאלית ואפילו טוב. לפעמים את מתגעגעת ללהיות חולה, לפעמים
את מרגישה כאילו ראית את הארת השיקום, ורמות המצב רוח והאנרגיה נמצאות בשמיים.
התסמינים הפיזיים הלא נעימים משלב שלוש מתמתנים. חלק מהאנשים מתקדמים מהר יחסית
לשלב חמש, אבל הרוב חווים את הפחד הכי גדול של חולי הפרעות אכילה: רעב קיצוני. עד לא
מזמן הייתה לך בעיה לאכול ולשמור על 2000 קלוריות ביום. עכשיו את כל כך רעבה שאת
מרגישה שאת מסוגלת לאכול את כל המקרר. ואת אוכלת. הרבה. וזה מבעית אותך. את בטוחה
שהרסת את סימני הרעב/שובע שלך לנצח, ושאת תמצאי את עצמך בהשמנת יתר ואכלנית רגשית.
חלק מהאנשים מקבלים את הרעב הזה, מחליטים ללכת על זה ולא מגבילים את הקלוריות שלהם, מקיאים או/וגם
מתאמנים. את חושבת שתמצאי את עצמך בשלב 1 או 2 עם הפרעת אכילה אחרת, אכילה כפייתית, אבל
למעשה תעלי מעלה לשלב 5. הדבר העצוב הוא שבנקודה הזו הרבה אנשים מוצאים את עצמם
בשלב 1 או 2 עם הפרעת אכילה שונה: בולימיה. הרעב הקיצוני הופך למפחיד, והם פונים
להקאות, התעמלות קיצונית או הגבלת אכילה מחודשת. לפעמים אנשים מגיעים למשקל שבו הם היו לפניי הפרעת האכילה שלהם
באמצעות טכניקות שונות, אבל מבחינה נפשית? לא, הם פשוט החליפו הפרעת אכילה מגבילה X עם הפרעת
אכילה מגבילה אחרת. הם חושבים שהבעיה היא האכילה, לא ההגבלה, ההקאה או/וגם הפעילות גופנית
הקיצונית. 

שלב 5- החלמתי אבל לא החלמתי
הרעב הקיצוני כבר לא קיצוני כל כך, אבל הוא יכול לשוב פה ושם. העלייה במשקל האטה,
אבל עדיין לא החלמת פיזית ו/או נפשית. אם היית בתת משקל רציני כשהתחלת את
השיקום, אולי הגעת לנקודה בה הBMI שלך לא כזה נמוך. אתה עדיין רזה מאוד, אבל
את חושבת שזה בסדר בגלל ש(*הכניסי סיבה שיקרית לכך שהגנטיקה שלך רזה ושהיית רזה
לפניי*). את משכנעת את עצמך שהגעת למשקל הטבעי לגוף שלך, שבמקרה שלך הוא נמוך אבל זה
בסדר. המחשבה על לתת לגוף שלך להחליט משגעת אותך. חלק מהאנשים יכולים באמת להיות
במשקל הטבעי שלהם במצב הזה, חלק לא- מה שאומר שהם לא החלימו באמת. 
עדיין יש לך דפוסי התנהגות מופרעים כמו לדוגמא לספור קלוריות על מנת לשמור
על המשקל שלך, אובססיות לאוכל, קלוריות, משקל וגוף, לשקול את עצמך, למצוא את עצמך
מבזבזת זמן רב בקריאה על תזונה בריאה, ערכים תזונתיים, בישול וכו, להתאמן על מנת
להרגיש טוב יותר עם האכילה או כדי לשמור על המשקל שלך (למרות שאת משקרת לעצמך שזה
פשוט גורם לך להרגיש טוב), חוקי אוכל וכו. עלולות להיות לך בעיות עם לשחרר את כל
האובססיות לגביי להיות הכי רזה, ולהרגיש כאילו החיים שלך מעט נטולי
משמעות בלי שום התמקדות על אוכל/גוף. חלק מהאנשים מבינים שהם לא החלימו,
ומתקדמים לשלב שש. חלב מדלגים על שלב שש והולכים ישר לשלב 7.

שלב 6- מה עכשיו
שלב שש הוא סוג של שלב עצירה בו הרבה מאנשים נוטים למצוא את עצמם בשלב 1 או 2,
עם הפרעת אכילה חדשה אבל פחות מסוכנת לכאורה. דוגמאות לכך הן:
- את רואה את התזונה הטבעונית החיה/ פלאו/ דלת פחמימות/ פרותאניות (HCLF/80/10/10)/ ללא גלוטן (או
כל דיאטה אחרת עם חוקי אוכל) כאופציה אידיאלית. את מבזבזת שעות על להיות אובססיבית
ולקרוא על אוכל. את מצאת את האמת הטהורה, את והדיאטה החדשה שתציל אותך מהפרעת
האכילה.
- את רואה את אור החיטוב, ומתחילה מסע חיטוב בו את עדיין מבזבז שעות על אובססיה
כלפיי הגוף שלך, התעמלות ואוכל, רק באופן מעט שונה יותר ומקובל יותר בעיניי החברה.
חלק מהאנשים הולכים רחוק כמו להפוך לאתלטיים מקצועיים- החלום הרטוב של הפרעת
האכילה. זה אומר הרעבה, אורתורקסיה, התעמלות קיצונית ואפס שומן גוף- כל אלו נראים
לך בסדר, בגלל שיש כמה שרירים מתחת לעור הזה.
-את מפתחת או שומרת על אורתורקסיה או כל אובססיות אוכל אחרת, בה את אובססיבית על
לאכול "נקי" ופעמים רבות אוכל מוזר. את מבלה זמן רק בבישול, ולעיתים
נדירות אוכלת כמו אלו שמסביבך. ההיי לייט השבועי הוא ללכת לדואר לקבל את החבילה
שלך שמכילה כל מיניי דברים אורגניים מוזרים וחמאת אגוזים, רטבים עם אפס קלוריות
ומסטיקים אורגניים בעלי טעם של ממתקים. את אומרת לעצמך שיש לך מערכת יחסים בריאה
עם אוכל בגלל שאת אמיצה מספיק בשביל לאכול כמה חתיכות של שוקולד פה ושם.
-כל סגנון אחר שמתמקד בשליטה לגביי אוכל. את יכולה לשלב את שלב חמש יחד עם שלב שש,
לדוגמא להיות רזה, בריאה, טבעונית, סופרת קלוריות שרצה על מנת לשמר את המשקל שלה.

שלב 7- סוף השיקום
את מרגישה בטוחה יותר עם לאכול מאכלים שפעם היו גורמים לך לבכות מפחד. אולי כבר
הגעת למשקל הטבעי לגוף שלך, ואת מקבלת את זה שזה לא אומר לשמור על איזון בקו שבין
נורמאלי-לתת משקל. אם את סופרת קלוריות, זה רק בשביל לדאוג שאת אוכלת מספיק בשביל
לעלות את הקילוגרמים האחרונים. לפעמים הפרעת האכילה שלך שולטת במחשבות שלך, אבל
לרוב זה לא משפיע על ההתנהגות שלך. את ממשיכה 
קדימה, דואגת להמשיך לאתגר את עצמך, עד שאת מגיעה לשלב שמונה.

שלב 8- החלמה מוחלטת
יאיי! אוכל כבר לא שולט במחשבות שלך. אין לך יותר חוקי אוכל. את לא צריכה לעשות
דברים בשביל "לשמור" על המשקל, כמו להתאמן או לספור קלוריות. את יכולה
לצאת החוצה לאכול עם חברים. את לא אובססיבית כלפיי המשקל שלך. את אוכלת באופן
רגיל. את מעדיפה לבלות את הערב עם אכילת פיצה בחוץ ולצחוק עם חברים, במקום לקנות
חטיפי חלבון שעשירים בסיבים תזונתיים. כן, הפרעת אכילה אולי צורחת בימים הרעים
שלך, אבל האמת צורחת חזק יותר, תמיד.