לאחרונה אני מוצפת בשאלות הנוגעות לרעב קיצוני. אי אפשר לומר שזה לא צפוי, היות ורעב קיצוני הוא אחד מהחלקים המפחדים ביותר של שיקום, וחלק שהפרעת אכילה אוהבת לרדוף אחרייך בגללו יותר מתמיד. היא תצרח עלייך, תאמר לך שהפחדים הגרועים ביותר שלך עומדים להתממש. רעב קיצוני הוא ככל הנראה הנושא שנשאלות עליו הכי הרבה שאלות, חלק מבקשת מידע, חלק מבקשות עיצה. אני יכולה להכנס למייל ולענות על חמש שאלוץ ברצף לגביי רעב קיצוני ואז לאחר כמה שעות לקבל עוד חמש שאלות כאלו. 

החרדות שלנו וההפרעות אכילה שלנו יגידו לך שמה שאנחנו חווים אלו לא סימפטומים נורמליים של שיקום. שאנחנו שונים. שהחוויה שלנו עם הפרעת אכילה לא מסתכרנת עם התסמינים של שיקום. שאנחנו לא מספיק חולים בשביל לחוות את זה. שאיכשהו, אנחנו אלו שצריכים פחות אוכל. שאיכשהו, אנחנו אלו שעולים במשקל באופן לא נורמלי. שבידיוק לכל אחד אחר, אנחנו אלו שנראה את המספר על המשקל עולה וגדל לנצח. ואני מבינה את זה לגמרי, כי גם אני הייתי כזאת, אבל קשה לחזור על אותו המספר שוב ושוב, ולענות על אותן השאלות באותה הצורה פעם אחר פעם. אז החלטתי ליצור את המאמר הזה כדי לעזור לפחדים להתפוגג ולעזור לספקות השכיחים ביותר. 

נתחיל מהעובדות.

אתה יכול לחוות רעב קיצוני לא משנה באיזה משקל אתה או כמה משקל איבדת. אם הגבלת את צריכת המזון שלך, הגוף שלך חווה גרעון קלורי. הגרעון הקלורי הזה גורם לנזק. מה שיכול להוביל לרעב קיצוני.
רעב קיצוני הוא לא צפוי- הוא משתנה כל הזמן, הוא יכול להגיע בזמנים שונים ולאורך זמן שונה.
לעיתים קרובות הוא נמשך זמן רב או שהוא קיצוני יותר, אצל אלו שהגבילו את הצריכה שלהם לאורך פרק זמן ארוך, או אלו שהגבילו את הצריכה שלהם באופן מאוד חמור. השילוב של שניהם הוא ככל הנראה מכפיל את הסיכוי לחוות רעב קיצוני מאוד. עם זאת, כולנו שונים, והאורך והחוזק של הרעב הקיצוני תלוי בכמה נזק הגוף שלנו צריך לתקן. אם אתה חווה רעב קיצוני, יש לכך סיבה טובה מאוד.  

רעב קיצוני יכול להגיע בכל זמן.
רעב קיצוני יכול לבוא וללכת, להיות רציף, להתחיל ביום הראשון של השיקום (או אפילו במהלך הפרעת אכילה שלך, מה שנקרא פרקי "בולמוס"), הוא יכול להגיע באמצע של השיקום, או לקראת הסוף, או לא להגיע בכלל. הוא יכול להגיע לפרקי זמן שונים- הוא יכול להגיע ליומיים, ואחריי חודש להגיע למשך חצי שנה.
זה לחלוטין תקין להשתוקק לאוכל שאתה קורה לו "ג'נק פוד" או "לא בריא".
אוכל עשיר בפחמימות, עשיר בסוכר, עשיר בשומן אלו מאכלים שככל הנראה מנעת מעצמך לאורך זמן רב בזמן הפרעת האכילה שלך. זו הסיבה למה הגוף שלך משתוקק אליהם עכשיו. הוא עשיר בדברים שציינתי וגם באנרגיה, והמאכלים האלו נוטים להיות עשירים באנרגיה ויותר קלים לעיכול. בעיקרון, אוכל שהוא עשיר בקלוריות לגוף המורעב שלך. ההשתוקקות והקרייבינג לסוג המאכלים האלו תרגע בסופו של דבר כשהגוף שלך יהיה בריא יותר והמוח שלך יבין שאתה לא מונע מעצמך מאכלים מסויימים יותר. כהערת שוליים, רק תזכרו, אין דבר כזה אוכל "בריא" או "לא בריא". אין דבר כזה אוכל "טוב" או "רע", יש רק מאכלים עם ערכים תזונתיים שונים וכמות קלוריות שונה. אוכל הוא אוכל, ואוכל לא מצביע על הערך שלך כבן אדם. האוכל היחיד שיכול להיות לא טוב עבורך, הוא אוכל שאתה אלרגי אליו או יש לך רגישות כלפיו. בוטנים הם "רעים" עבור אדם עם אלרגיה לבוטנים, כי הם עלולים להרוג אותו. 

רעב קיצוני הוא דבר נורמאלי, טבעי וצפוי.
אם אתה מרעיב את הגוף שלך, הוא הולך לבקש יותר קלוריות על מנת להיות בריא ומאוזן אנרגטית. השאיפה של הגוף שלך היא להגיע למצב מאוזן. 

רעב קיצוני לא יוביל אותך להעלות במשקל לנצח.
אם אתה מרעיב את עצמך בכדי להוריד במשקל, אתה תעלי את המשקל בחזרה כשאתה תאכל יותר (ויכול להיות שיותר אם הגוף שלך עדיין צומח וגודל היות והמשקל הטבעי לגוף שלך אינו יציב עד בערך גיל 25- זה הגיל שבו אתה צומח לחלוטין לגוף הבוגר שלך). בכל מקרה, רעב קיצוני נועד יותר על מנת לתקן נזקים פנימיים שההרעבה עשתה לגוף שלך. אז כן, חלק מהאנרגיה תלך לעלייה במשקל, אבל חלק עצום מהאנרגיה הזו תלך לריפוי הנזק שנעשה לאיברים הפנימיים שלך. שהגוף שלך לא פגוע בצורה חמורה כל כך יותר, התאבון שלך יפחת ולאט לאט יתאזן. 

רעב קיצוני ייגמר.
רעב קיצוני נועד לשם סיבה טובה מאוד- היות והגוף שלך פגוע באופן חמור וצריך קלוריות במטרה לתקן את הנזק, הוא דורש אותם. כשהגוף שלך בריא יותר ולא צריך כל כך הרבה אנרגיה יותר, הוא יפסיק לתת לך סימנים לכל כך הרבה אנרגיה. תבטח בגוף שלך. הוא רוצה לרפא אותך. הוא רוצה אותך שמח ובריא. הפרעת האכילה שלך רוצה להרוג אותך. אתה צריך לשים את האמון שלך במקום הנכון, למרות שלתת את השליטה לגוף שלך זה דבר מפחיד נורא, אני יודעת. אבל תזכור שאשליית השליטה שהפרעת האכילה מעניקה לך היא מפחידה יותר, ושעם הפרעת אכילה לעולם לא תהיה בשליטה בכלל. אתה נשלט על ידי משהו שרוצה אותך אומלל וחולה ככל האפשר. המטרה העליונה של הפרעת האכילה שלך היא להרוג אותך. תקח בחזרה שליטה על ידי שיתוף פעולה עם הגוף שלך, לא שיתוף פעולה נגדו. על ידי הענקת שליטה לגוף שלך אתה תהיה בשליטה, יותר מאיי פעם. בגלל שאתה סוף סוף מתקרב לבריאות ולשמחה.  

הפרעת האכילה שלך תנסה להגיד לך שאתה משתמש ב"רעב קיצוני" כתירוץ לאכול, שאתה "לא חולה מספיק", ש"לא הגבלת את התזונה שלך מספיק", ש"לא ירדת מספיק במשקל" כדי לנסות ולגרום לך להרגיש שלא יכול להיות שאתה חווה רעב קיצוני.
זו מניפולציה ואפילו מעין ביריונות מאת הפרעת האכילה שלך. היא תעשה הכל בשביל לקחת שליטה בחזרה. נ.ב- אתה לעולם לא צריך תירוץ כדי לאכול מה שאתה רוצה, ואם אתה יכול לאכול כמויות שהן "כמויות של רעב קיצוני", יש סיבה טובה מאוד לכך, והסיבה היא שהגוף שלך צריך את זה.  

לעיתים, מה שאתה חושב שהוא רעב קיצוני הוא לא בהכרח רעב קיצוני.
2500-3000 קלוריות הן תאבון נורמאלי מאוד. 3500-4000 הן יותר איזור אפור. הן מסמלות תאבון גדול יותר ממה שיש למרבית האנשים עם גוף בריא ומאוזן אנרגטית (למרות שגם אנשים מאוזנים אנרגטית יכולים להגיע לכמויות כאלה, לעיתים על ידי אכילה מרובה במסעדות, בבופה, או בלילה עם חברים והרבה אלכוהול), אבל בכל זאת, זאת לא בידיוק כמות קיצונית. 4000-4500+ זאת כמות שמתחילה להראות ולהזכיר יותר טווח של רעב קיצוני. כל הטווחים האלו יכולים להראות אצל אדם בשיקום מהפרעת אכילה מגבילה.

אלו לא בולמוסים ואין לך הפרעת אכילה כפייתית.
נכון, זה מרגיש מאוד מאוד מאוד כמו בולמוסים, אבל אלו לא בולמוסים ואין לך הפרעת אכילה כפייתית. הנה, נסתכל יחד על הקריטריונים עבור הפרעת אכילה כפייתית:
 

-פרקים של אכילה כפייתית. פרק של אכילה בולמוס מוגדר על ידי שניים מהבאים:
אכילה, לאורך זמן מוקצב של זמן (לדוגמא לאורך שעתיים), כמות אוכל שהיא ללא ספק גדולה מכמות האוכל שמרבית האנשים היו אוכלים בפרק זמן זהה תחת אותן הנסיבות.
-תחושה של חוסר שליטה בצורת האכילה במהלך בולמוס (לדוגמא, תחושה שהאדם אינו יכול להפסיק לאכול או לשלוט במה הוא אוכל או כמה הוא אוכל).
פרקי האכילה הבולמוסית מקושרים לשלושה (או יותר) מהבאים:
-האוכל נאכל בצורה מהירה הרבה יותר מהנורמה.
-אכילה עד תחושת מלאות לא נעימה ונוחה.
-אכילה של כמויות אוכל גדולות ללא תחושה של רעב פיזי.
-האכילה מתבצעת כאשר האדם נמצא לבדו בגלל תחושת בושה שנוצרת בשל כמויות האוכל שנאכלות.
-תחושת גועל עצמי, דיכאון או אשמה גדולה מאוד לאחר מכן.
-תחושת לחץ וסטרס בזמן הבולמוס.
-האכילה הבולמוסית מופיעה, בממוצע, לפחות פעם בשבוע למשך שלושה חודשים לפחות.
***האכילה הבולמוסית לא מקושרת להתנהגות מגבילה כלשהי לאחר מכן (לדוגמא, הקאות)  ולא מופיע בזמן/לאחר הפרעת אכילה מגבילה כגון אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה, EDNOS ושאר הפרעות האכילה המגבילות המתאפיינות בהגבלת אוכל (בכל הדרכים, בין אם בהגבלת קלוריות, התעמלות קיצונית/הקאות/משלשלים וכו, או מאכלים מסויימים). 

עכשיו, כנראה קראתם את הקריטריונים וחשבתם לעצמכם "אבל זה בידיוק מה שאני חווה!" בואו נעבור קודם כל על הקריטריונים בהרחבה.
-כן, אתם אוכלים כמות אוכל שגדולה מכמות האוכל שמרבית האנשים היו אוכלים באותו פרק זמן- בגלל שהגוף שלך מורעב והוא דורש המון אנרגיה ביחס למרבית האנשים שאינם הרעיבו והגבילו את עצמם.
-אתם כנראה מרגישים חוסר שליטה בגלל שהפרעת האכילה שלך (שנותנת לכם אשליה של שליטה) לא הובילה אותכם לאכול, אלא הגוף שלכם, לכן מי שבאמת מרגיש חסר שליטה זו הפרעת האכילה שלכם.
-אתם ככל הנראה אוכלים בצורה מהירה בגלל שהגוף שלכם רוצה לקבל אנרגיה כמה שיותר מהר בגלל שהוא כל כך נואש אליה.
-כן, אתם מרגישים מלאים ושבעים בצורה לא נוחה בכלל בגלל: 1. הקיבה שלכם הצטמקה. 2. זאת כמות אוכל שהקיבה שלכם אינה רגילה אליה בכלל.
-אתם אולי לא מרגישים רעבים פיזית, בגלל שרעב קיצוני יכול להיות מורגש בדרכים שונות. רעב קיצוני יכול להיות מורגש כרעב פשוט עם בטן מקרקרת, אבל לרוב, משיחות עם אנשים והחוויה שלי, הוא מגיע בצורה של תחושת ריקנות ו/או דחף אינטנסיבי לאכול/רעב מנטאלי. בקצרה, רעב מנטאלי הוא רעב שהמוח שלכם משדר ולא הקיבה. לדוגמא, נניח והקיבה שלכם מקרקרת ואכלתם 5 מלפפונים. היא הפסיקה לקרקר כי למלפפונים יש כמות גבוה של סיבים תזונתיים והם עשויים במרביתם במים, אבל הם גם דלים בקלוריות. לכן אתם יכולים להרגיש "מלאים" אבל זה לא בהכרח אומר שסיפקתם לגוף שלכם מספיק קלוריות. אתם לא תחוו רעב פיזי, אלא רעב מוחי: רעב שייגרום לכם אולי לפנטז על אוכל, לרצות להסתכל על תמונות של אוכל, ייגרום לכם להיות אובססיבים לאוכל ולחשוב על אוכל ללא הפסקה, דחף לאכול וכו.
-תחושת בושה, גועל, דיכאון ואשמה יחד עם לחץ וסטרס, בזמן או/ו לאחר אכילת כמות גדולה של אוכל- כל אלו תחושות שמין הסתם יופיעו אצל בן אדם עם הפרעת אכילה מגבילה וצפויות מאוד.
-שוב, רעב קיצוני ניתן לחוות כל יום, יום כן יום לא, שבוע כן שבוע לא, פעם בשבוע, או לאורך שבועות רבים ללא הפסקה. אין פרק זמן מוגדר, לא ניתן לצפות אותו. רעב קיצוני יכול להגיע בכל שלב, בין אם בזמן הפרעת אכילה פעילה, בכל חלקי השיקום, לאחר השיקום וכו.
-עכשיו, אם נביט בסעיף האחרון, אני רוצה להסב את תשומת לבכם ל"האכילה הבולמוסית לא מקושרת להתנהגות מגבילה כלשהי לאחר מכן (לדוגמא, הקאות)  ולא מופיע בזמן/לאחר הפרעת אכילה מגבילה כגון אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה, EDNOS ושאר הפרעות האכילה המגבילות המתאפיינות בהגבלת אוכל (בכל הדרכים, בין אם בהגבלת קלוריות, התעמלות קיצונית/הקאות/משלשלים וכו, או מאכלים מסויימים)". אתם בשיקום מאחת מהפרעות האכילה המגבילות האלו. זה אומר שעדיין יש לכם הפרעת אכילה, בגלל שאפילו שאתם נמצאים בתהליך שמטרתו לשים אותה מאחור, היא עדיין פעילה בכם וחיה בכם, עד שהיא מפסיקה לשלוט בהם ואתם מסיימים את תהליך השיקום. למשל, תחשבו על אדם חולה סרטן העובר טיפולי כימותרפיה. הוא עובר את הכימותרפיה על מנת להחלים מהסרטן ולשים את המחלה מאחור, אבל גם בזמן הטיפולים מובן שהוא עדיין חולה. מה שאומר, בשורה התחתונה, שאין לכם הפרעת אכילה כפייתית. יש לכם אנורקסיה, בולימיה, OSFED או ARFID, והגוף שלך מנסה להחלים מהנזקים הפיזיים שההפרעה גרמה לו. 
- 

חוויות אישיות עם רעב קיצוני- אלו שיצאו מהצד השני.  

רעב קיצוני היה עבורי אחד החלקים הקשים ביותר של תהליך השיקום. הרעב הקיצוני שלי התחיל שבוע לאחר שהתחלתי שיקום ונמשך ללא הפסקה לאורך שלושה חדשים ואז התמתן לאורך התשעה חודשים שלאחר מכן, עם יום פה ויום שם. זה היה דבר טראומטי מבחינה ריגשית, והייתי, כמו הרבה אנשים שעברו את אותו הדבר, בטוחה שפיתחתי הפרעת אכילה כפייתית והתמכרות לאוכל. אבל זה לא היה מצב... האוכל היה בידיוק מה שהגוף שלי ביקש וכל מה שהייתי צריכה לעושת הוא להקשיב לו ולהגיב בצורה של אלפי קלוריות ללא לשרוף את אותן הקלוריות באמצעות התעמלות או ניסיונות להגביל את הצריכה שלי לאחר מכן. הייתי אוכלת אלפי קלוריות במכה אחת, ולרוב לאחר ארוחה זה היה מכה בי. לדוגמא, הייתי אוכלת ארוחת צהריים רגילה ואז פתאום הייתי מרגישה כמו בור ללא תחתית, כאילו האיברים הפנימיים שלי נואשים לעוד. הייתי אוכלת אריזות משפחתיות של ביסקוויטים, קופסאות של קורנפלקס, קופסאות שלמות של גלידות מגנום, שקיות גדולות של אגוזים מומלחים, כיכרות לחם, כל מה שתגידו- אכלתי. זה היה מבעית, אבל נאבקתי בפחד ובקולות של הפרעת האכילה ונתתי לגוף שלי לרפא אותי. לאחר זמן מה הפרקים של הרעב הקיצוני היו הופכים למעטים יותר ויותר ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת לאכול כמויות אוכל גדולות כל כך במכה אחת- אני מסתכלת אחורה ויודעת בוודאות ומתוך ניסיון שזה היה חלק הכרחי לשיקום שלי וחיוני להתגברות על הפרעת האכילה שלי. אמילי, 22

פיתחתי הפרעת אכילה כשהתחלתי להגביל את הקלוריות שצרכתי במטרה לרדת במשקל. זה יצא מכלל שליטה ופיתחתי בולימיה. הלוואי וידעתי שה"בולמוסים" שלי (רעב קיצוני) היו תגובה נורמלית להגבלה שלי. בסופו של דבר הבנתי שהדרך היחידה לסיים את מעגל הבולימיה הייתה פשוט לשחרר ולתת לרעב הקיצוני שלי לשלוט. זה היה מאוד מאוד מאוד קשה, מפחיד, עם הרבה נפילות ואני ממליצה לבנות סביבך מערכת תומכת של אנשים שיידעו לעזור לך בתקופה הזו. לא ספרתי קלוריות אז, אבל אני בטוחה שאכלתי לפחות 4000-5000 ברוב הימים. אני חושבת שבממוצע הייתי מגיעה ל4000 קלוריות ליום. אבל בהחלט היו ימים שהייתי יכולה בקלות לצרוך 8000 קלוריות. מה שאני הכי זוכרת היה אכילה של כיכרות לחם שלמים עם חמאה בהגשה אחת. בהחלט זוכרת קופסאות גלידה שלמות בתקופה ההיא. פשוט חופש מוחלט. זו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי איי פעם. זה נתן לי את היכולת להרשם לאוניברסיטה וללמוד. כמעט שנה עברה עד שהרעב הקיצוני התפוגג, ובשנה שלאחר מכן עד שנפטרתי לחלוטין ממחשבות מופרעות סביב אוכל. אני יודעת שיש לי המון מזל שעברתי את זה. ירדתי למשקל שאני כבר יציבה בו כמה חודשים ללא שום מאמץ. יש לי חלל במוח עכשיו שנותן לי להתמקד בדברים שאני באמת אוהבת לעשות. לא הייתי מגיעה לכאן אם לא הייתי מאפשרת לרעב הקיצוני לעשות את שלו. אירה, 24

לפני שחוויתי רעב קיצוני, שכנעתי את עצמי שאני לא חולה מספיק, לא כמו פעם, בגלל שהייתי אוכלת את כמות הקלוריות המומלצת למשקל הגוף שלי (מה שהסתבר להיות פחות מחצי ממה שהייתי אמורה לאכול בשביל לחיות חיים נורמאליים) וחוויתי אורתורקסיה קיצונית, אבל בראש שלי עדיין חשבתי שאני אוכלת מספיק. חשבתי שהייתי בסדר מספיק בשביל לחזור לעבודה שלי כשפית. בשישה חודשים לאחר שנים על גבי שנים של הרעבה עצמית הכל הרגיש כמו יותר מידיי ואז הרעב הקיצוני נכנס בתמונה. לא היה לי מושג מה זה היה והיית מבועתת מהאפשרות שפיתחתי הפרעת אכילה כפייתית. הייתי אוכלת עוגה עד שהייתי מרגישה בחילה, זורקת אותה בדמעות, ואז מרגישה את הצורך לאכול בצורה חזקה כל כך שהייתי מוציאה אותה מהפח שוב. הייתי אוכלת כיכרות שלמים של לחמים עם גבינה ואת כל המאכלים שאמרתי לעצמי שאסור לי לאכול, והייתי נכנסת לפאניקה עד שחוויתי התקף חרדה. הייתי כל כך מפוחדת והרגשתי כל כך נטולת שליטה  שהתחלתי לגרום לעצמי להקיא שוב. לאחר כמה חודשים כאלה, למרות שזה היה קשה מאוד, הפסקתי להקיא, הפסקתי לספור קלוריות, וניסיתי חזק מאוד לאכול מה שהגוף שלי אמר לי לאכול. זרקתי את המשקל. לא הסתכלתי במראה לאורך חודשים. פשוט אמרתי לעצמי שהכל הולך להיות בסדר, ואני חייבת לתת לגוף שלי לעשות את זה על מנת שאוכל לחיות את החיים שלי מבלי לבזבז כל רגע שאני לא ישנה במחשבות על שומנים ועל משקל ועל תוכניות דיאטה. פשוט רציתי חיים נורמאליים כמו שיש לשאר האנשים. מין הסתם עליתי במשקל, בגלל שהגוף שלי היה מורעב והיה נואש כל כך שהוא החזיק את הקלוריות שהכנסתי אליו, אבל אחריי כמה חודשים של רעב קיצוני, הגוף שלי התחיל להרגע. התאבון שלי דעך, והמשקל שלי התייצב. למדתי לאכול אוכל נורמלי שוב, איך לאכול מבלי לספור קלוריות, ואיך לאכול ארוחות כמו אדם נורמאלי בזמנים נורמאליים. רעב קיצוני הפחיד אותי כל כך בגלל שלא הבנתי מה הוא היה, אבל הייתי צריכה לעבור את זה בשביל לתת לגוף שלי להחלים מכל הדברים הנוראיים שהעברתי אותו, אבל גם בשביל ללמוד איך לאכול מחדש. אנונימית, 24

החוויה שלי עם רעב קיצוני הייתה חוויה מפחידה נורא. לעבור מאכילה מועטה כל כך לאכילה מרובה כל כך בפרק זמן קצר כל כך הייתה שוק גם מבחינה מנטאלית וגם מבחינה פיזית... הרעב הקיצוני שלי התחיל מהר מאוד לאחר שהתחלתי לאכול תוכנית תזונה של "3000 קלוריות ליום". לאחר כמה ימים של אכילה הזו, הגוף שלי כאילו השתלט עליי לרגע ולא יכולתי לנוח אלא אם כן האכלתי את עצמי כראוי. בימים הראושנים של הרעב הקיצוני הרגשתי למעשה מעט מאוד פחד מהסיטואציה הזו כשזה נגע לאכילה. הרגשתי חופש. אכלתי בערך כל דבר שלא הרשתי לעצמי לאכול. אם היה פרס עבור האדם שיכול לאכול הכי הרבה שוקולד במכה אחת הייתי לחלוטין מנצחת את כולם. הייתי אומרת שהצריכה שלי הייתה בסביבות ה5000-6000 קלוריות בהתחלה למשך שבועיים ואז הגעתי ל10,000 קלוריות ליום מה שהייתי אומרת נמשך לאורך 4-5 שבועות. אני יכולה להוסיף שזה נראה הרבה יותר מפחיד ומשוגע ממה שזה למעשה. כן, זה מפחיד, אבל זו גם התחושה הכי משחררת שאת יכולה לחוש. אחריי אכילה של 10,000 קלוריות לאורך 4-5 שבועות, הרעב שלי התחיל לדעוך. שבוע לאחר שבוע האכילה שלי הצטמצמה עד שהייתי אוכלת 3000-4000 קלוריות באופן טבעי ונוח ליום. 
מבחינת הגוף, עליתי במשקל מהר. היה לי פרצוף נפוח, בטן הריונית. בכנות, באותו הזמן לא יכלתי להתרכז כל כך באיך שאני ניראית. התחושה של החופש לחלוטין הציפה אותי וטישטשה את השינויים הפיזיים שעברתי. כמו שנאמר, רעב קיצוני לא הגיע ללא תחושת אי נוחות. הגוף שלי כמובן לא היה מוכן לעיכול כל כך הרבה אוכל, מה שגרם לי לחוות כמה בעיות בבטן. דאגתי לדבוק באוכל קל לעיכול באותו הזמן לאורך כמה שבועות. הרעב הקיצוני שלי התפוגג לחלוטין לאחר שבעה חודשים בשיקום ועכשיו עברו כבר שלוש שנים. הרעב הקיצוני עזר לי לשבור כל כך הרבה קשיים שהשיקום הציב בפניי ועזר לי לבנות מערכת יחסים בריאה יותר עם אוכל. אמי, 22

הייתי נפגשת עם תזונאית בערך פעם בשבוע בתחילת השיקום שלי. היא נתנה לי תוכנית אכילה, כמות קלוריות שאני צריכה לשאוף להגיע אליה וכו. זה היה קשה בטירוף בהתחלה בגלל שלא רק שהייתי צריכה לאכול, הייתי צריכה לשמור את הקלוריות שצרכתי בפנים. כשעקבתי אחריי תוכנית האכילה הזו לאורך כמה שבועות הרעב הקיצוני התחיל. הבעיה הגדולה ביותר שהייתה לי עם הרעב הקיצוני היה שבהתחלה אתה פשוט לא בוטח בגוף שלך או מאמין בזה שהגוף באמת אומר לך מה הוא רוצה. אבל יום אחד פשוט אמרתי לעצמי "פאק איט" וניסיתי משהו אחר. כל מה שחשקתי בו, אכלתי, לא משנה באיזו כמות. הרעב הקיצוני נמשך לאורך שישה חודשים, והיה אחד מהחלקים היותר קשים של תהליך השיקום. אבל זה כל כך, כל כך, שווה את זה, והוא בידיוק הסיבה לכך שאני יכולה להקליד את זה בזמן שאני נהנית מארוחה טובה עם השותפות שלי ויודעת שכן, ניתן להתגבר על זה. נטליה, 21

שנה שעברה, השתמשתי במינימאוד על מנת להחלים מאנורקסיה. רעב קיצוני הכה בי, והייתי חיה בכל מה שהיה קשור לאוכל למשך ארבעה חודשים שלמים. עברתי מלשקול 40 קילו ל68 קילו וברגע שהגעתי למשקל הסציפי הזה, הרעב שלי התמתן, מה שהיה דיי מגניב ומשחרר. זאת הייתה דרך קשה ומפחידה, אבל כשיש לך בטחון בעקרונות של מינימאוד, ובמיוחד במחקר ההרעבה מיניסוטה, ולסמוך על הגוף שלי- כל אלו עזרו לי מאוד. אנונימי, 30

בזמן החלקים המוקדמים של השיקום הרעב שלי היה מטורף. הייתי רעבה בלי הפסקה/קרייבינגים לכמויות גדולות של אוכל. הייתי אוכלת אריזות שלמות של גבינה, צ'יפס, כריך לאחר כריך ועדיין הרגשתי רעבה אפילו שהקיבה שלי הרגישה כל כך מלאה ונפוחה. היה כל כך מפחיד לחשוב שהרעב שלי לעולם לא יעבור ושאני רק אמשיך לאכול ולאוכל. אבל, סמכתי על התהליך ואיפשרתי לעצמי לנהוג כלפיי עצמי ברכות. הזכרתי לעצמי שאני יודעת שהרבה אנשים חוו את אותו הדבר וקיבלו תוצאות טובות, בסופו של דבר. ידעתי שזה המפתח ללא להגביל את עצמי כשזה מגיע לאוכל ולמה שאני באמת רוצה לאכול. לקח לי זמן, אבל לאט לאט התחלתי לשים לב לכך שאני אוכלת וחושקת בכמויות אוכל קטנות יותר והרגשתי מסופקת עם הכמויות האלו. הגוף שלי היה פשוט צריך את כל הקלוריות האלו ואת כל הערכים התזונתיים האלו אחריי שהוא היה בקרשים לאורך זמן ארוך כל כך. תנו לגוף שלכם לרפא אותם מבלי להתחרפן כל כך. גם אתם יכולים. שאנון, 34

הרעב הקיצוני שלי התחיל לפניי שבכלל החלטתי להחלים. הגוף שלי בסופו של דבר החליט שלאחר שבע שנים של הגבלה שנעה בין הגבלה "קטנה" לבין "חמורה", ולאחר שנה של הרעבה קשה נורא, הוא הולך לעשות משהו בנוגע לזה. הגוף שלי הכניס אותי למה שאני קוראת "טראנס", שבו פשוט הייתי הולכת למטבח ואוכלת המון שיבולת שועל, ואז "מתעוררת", ומין כאוס כזה היה נכנס לתוכי, כהבנה למה שהרגע אכלתי. לאחר חודש שהגוף שלי "השתלט עליי" ולאחר מכן ההפרעת אכילה שלי מגיבה לכך וגורמת לי "לפצות" על כך. אז בחרתי שיקום ונתתי לעצמי רשות להגיב לרעב ולחשקים שחוויתי. במהלך הרעב הקיצוני הייתי אוכלת עוגות גבינה שלמות, פיינטים שלמים של בן&ג'ריס, קערות של קורנפלקס, קופסאות שוקולד גדולות שלמות... הייתי בפראנויה שפיתחתי הפרעת אכילה כפייתית. שאני משתמשת בשיקום כתירוץ והצדקה לבולמוסים. שאני לעולם לא אפסיק לאכול כל כך הרבה... אבל הפסקתי. זה הפסיק כשהייתי בריאה יותר. התאבון שלי ירד. הגוף שלי הפסיק לדרוש כל כך הרבה מאכלים שעשירים בפחמימות ובשומנים. הימים של הרעב הקיצוני הצטמצמו ונהיו שכיחים פחות. במהלך השנה השנייה לשיקום שלי התאבון שלי היה נורמלי בדרך כלל, עם כמה ימים של אכילה של בערך 4000 קלוריות (האיזור האפור בין אכילה נורמלית לרעב קיצוני, אבל שוב זה קרה כנראכה כי לא אכלתי מספיק בשביל הגוף שלי ימים מסויימים אז אכלתי יותר בימים אחרים). עכשיו המשקל שלי יציב. התאבון שלי נהיה נורמלי, ולא חוויתי רעב קיצוני לאורך שנים כבר. זה היה כל כך מפחיד לעבור את זה, אבל זה לא סופני. זה יפסיק. זה באמת מספיק. וזה כל כך חשוב לדעת ולהאמין שהגוף שלך רעב מסיבה. (שרה, 25).

**אם יש כאן אנשים נוספים שחוו רעב קיצוני, שרדו אותו ומעוניינים לשתף על מנת להעניק לאחרים כוח והשראה אשמח אם תשלחו לי את הסיפור שלכם לכתובת המייל שנמצאת בצד הבלוג.