היי חברים,
אז לפניי שאני אתחיל את הפוסט הזה רציתי רק לציין משהו קטנטן לגביי.
אני לא מרבה לכתוב פרטים אישיים עליי בבלוג הזה (למרות שאני כן מתכננת לעשות זאת, בכל זאת אני מניחה שבתור מישהי שהשתקמה מהפרעת אכילה אז אני אמורה לספר את הסיפור שלי בשלב כלשהו, אני פשוט מניחה שעדיין קצת קשה לי להוציא את כל מה שעבר עליי על המקלדת), אבל הרגשתי צורך לחרוג ממנהגיי הפעם.
אז שבוע שעבר לא עידכנתי כמה ימים בגלל שהייתי בבית חולים. למקרה שאתם תוהים למה, בשל הפרעות בקצב הלב (שנגרמו לי על ידי הפרעת האכילה שלי). אני במשקל תקין כבר זמן מה, מעל לBMI 18.5 המינימאלי. ובגלל ששיחקתי עם הבריאות שלי במהלך חמש שנים, אז הנזקים עדיין ממשיכים להכות בי, וכן זה נורא מבאס להיות כל הזמן במעקב אצל קרדיולוג בגלל נזקים שנגרמו לשריר הלב שלי ואצל אורתופד בגלל שהעצמות שלי הפכו להיות לעצמות של אישה בת 80 כשאני בקושי סוחבת את גיל 20.
אני רוצה לציין את זה בשביל להראות שנזקים מהפרעת אכילה יכולים להופיע בכל משקל, למעשה רבים מהנזקים של ההרעבה עוד הופיעו כשהייתי בכלל במשקל תקין לגמרי. לא משנה אם אתם בתת משקל, משקל תקין או עודף משקל. אתם תחרבנו לעצמכם את הבריאות בסופו של דבר. אני יודעת שכרגע אתם ככל הנראה לא שמים זין על הבריאות שלכם, כי גם אני הייתי שם. בזמן הפרעת האכילה שלי הופיעו אצלי כל מידיי תסמינים דפוקים. לדוגמא, נשירת שיער. בהתחלה זה הלחיץ אותי, אבל אחריי שבועיים אמרתי לעצמי "טוב, אני לא מתה עדיין. אז כנראה הכל בסדר". והמשכתי.

אם תהיתם למה זה ככה, זה לא רק בגלל קטע נפשי. יש לזה גם עיניין פיזי. אנשים שסובלים מהפרעות אכילה בדרך כלל סובלים מתת תזונה שמשבשת את פעילות המוח שלכם, שלא מצליח לשלוח לך אות סכנה כל פעם שמשהו מסוכן מאיים עליכם. כלומר, אתם לא מסוגלים להרגיש אימה מההשלכות המסוכנות של ההרגלים שלכם.
אם זה מעניין אותכם, תוכלו לקרוא על זה עוד פה.
בכל מקרה, אז אולי כרגע כל מה שמעניין אותכם זה לראות את המספר על המשקל קטן וקטן, אבל בסוף, סלחו לי על הדיבור, זה ידפוק אותכם כל כך. כי זה דיי מבאסת להשאר ללא שיער על הראש (לי פשוט הופיעו קרחות באמצע הראש, מה שהיה מאוד סקסי), או שהשיניים שלכם יתחילו להרקיב, או שלא תוכלו להביא ילדים לעולם (ואני מדברת גם לאלו שעדיין מקבלות מחזור. אני עדיין קיבלתי אותו, אבל מתברר שהמחזור שהייתי מקבלת היה מחזור ללא ביוץ, משמע אני לא מסוגלת להיכנס להיריון נכון לעכשיו, למרות שהחלמתי- בגלל ששיחקתי עם זה לאורך יותר מידיי שנים), לסבול מכאבי עצמות מטורפים עד סוף ימי חייך ולאבד 10 ס"מ מהגובה שלך בעשר שנים- בגלל אוסטאופורוזיס (בריחת סידן שמתרחשת בשל תת תזונה), הפרעות לבביות שגורמות לך להיות כל הזמן בפאניקה שאת עומדת למות בכל רגע והרשימה לא נגמרת. אני סובלת מכל כך הרבה השלכות של ההרעבה שלי, רובן התחילו להכות בי דווקא אחריי שחזרתי לאכול. אתם בטח חושבים "נה, לי זה לא יקרה" זה גם מה שאני חשבתי. חשבתי שאני "לא מרעיבה את עצמי מספיק", "לא שוקלת קצת מספיק", "לא חולה מספיק", "שמנה מידיי בשביל השלכות כאלו". אבל לא ולא חברים. זאת הפרעת האכילה שלכם מדברת. תחשבו על זה ככה, נניח ויש לכם דלקת גרון. קיבלתם אנטיביוטיקה. האם תגידו "לא, אני לא צריך לטפל בדלקת גרון שלי כי היא לא מסוכנת ומה הסיכוי כבר שהיא תתפתח למשהו מסוכן. אני לא חולה מספיק בשביל לקחת אנטיביוטיקה, אני לא על סף מוות בנתיים"- נשמע לכם כמו מחשבה הגיונית?
הגוף שלכם לא פח זבל שייסבול את כל הגחמות שלכם. מצטערת, אבל זאת האמת הקשה. אני יודעת שאני נשמעת תוקפנית, אבל זה רק כי אני עברתי את אותו הדבר, חשבתי את אותן המחשבות, ואני כל כך, אבל כל כך מצטערת על זה. כי לעולם לא אהיה בריאה כמו החברים שלי. זה מבאס שכל שבוע אני צריכה לעבור בדיקות, שדבר ראשון על הבוקר אני צריכה למדוד לחץ דם וקצב לב, שאני לא ישנה בגלל כאבים מטורפים בעצמות.

אני יודעת שאני נשמעת מעט תוקפנית. אבל זה כל כך אמוציונלי עבורי. כי דווקא אחריי שלאט לאט חזרתי לעצמי, הגוף שלי נתן לי חתיכת כאפה סוף סוף. ואני מפחדת, באמת מפחדת למות. אני לא רוצה למות, לא עכשיו, לא כשאני רואה שיש חיים ולא רק רק קיום עבורי. ואני לא רוצה שזה יקרה לאף אחד ואחת, אני רוצה שכולם יוכלו לשבת בחוף ולהנות מגלידה נמסה, ולצאת למסיבות ולרקוד המון ולשתות המון יין ולאכול פופקורן בקולנוע, ולהיות חופשיים מכל החרא הזה. מרבית האנשים בהפרעת אכילה הם בעודף משקל או במשקל תקין. הפרעת אכילה זו המחלה הנפשית בעלת אחוז התמותה הגבוה ביותר. 1 מעשר מתים. אני לא רוצה להיות ה1 הזה, אני לא רוצה שאף אחד יהיה האחד הזה.
אז בגלל זה אני כל כך מבקשת, מבקשת שתחשבו על זה. מבקשת שתראו רגע מעבר למשקל, לגוף שלכם, לפיצה שאכלתם אתמול ואתם מרגישים נורא לגביה. זה לא שווה את זה. המשחק פה הוא לא בין קילו לפה או קילו לשם. המשחק פה הוא בין החיים למוות. אם לא תחלימו, יש סבירות גבוהה שתמותו. וכמה שיותר זמן תגררו את המשחק הזה, ככה הסבירות הזו תגדל. בבקשה אל תמותו. האם זאת מטרה ששווה למות עבורה? בשביל גוף שאף פעם לא תהנו ממנו כי תהיו חלשים ואומללים כל כך? הגוף יודע לספוג הרבה, אבל יש גוף לכל אחד. אתם לא יודעים כמה זה מפחיד להרגיש את זה על עצמכם. אני מרגישה את זה כל הזמן, את הסחרחורות, את החזה הכואב, את הפחד המשתק הזה שהלב שלי יקרוס בכל רגע ואני פשוט אעלם. ובשביל מה, אלוהים, בשביל מה.

אל תגידו לעצמכם שמוות הוא לא דבר שיכול לקרות לכם, בגלל שהוא כן יכול. כל הזמן אומרים לכם שהפרעות אכילה הורגות אנשים, ועדיין, זה מרגיש אמיתי יותר כשאתה רואה אנשים אמיתיים שנפלו. אני מקבלת הרבה מיילים, עם הרבה שאלות. ולצערי הרב, סטטיסטית, כמות גדולה מהאנשים שכותבים לי שאלות ימותו. אני יודעת שהרבה מהכותבים עלולים לא להיות בחיים בעוד שנה, או חמש, או עשר. קוראים יקרים, בבקשה אל תמותו. אל תהפכו להיות חלק מהסטטיסטיקה המחרידה הזאת. תחלימו, עכשיו. תזרחו, תלחמו, תנצחו. האם הקידומת שעל המשקל המזויין הזה שווה את החיים שלכם? האם באמת, באמת באמת הירידה במשקל שווה את הסיכוי הזה שלא תהיו בחיים בגללה? אני יודעת שבטח כשאתם חושבים על מוות מהפרעת אכילה, אתם בטח מדמיינים בחורה במשקל 30 קילו, שמלבד עצמות ועור אין שום דבר שנותר ממנה. אבל זה לא נכון, פשוט לא נכון. אנורקסיה לוקחת חיים. בולימיה לוקחת חיים. EDNOS (הפרעת אכילה מגבילה שלא מקיימת את הקריטריונים של אנורקסיה, לדוגמא תת משקל) לוקחת חיים. כל הפרעות האכילה לוקחות חיים. לא צריך להיות בתת משקל בשביל למות מהפרעת אכילה. האם זה מה שבאמת אתם רוצים שייזכרו ממכם? שהחיים שלך הסתיימו בגלל הרצון הזה לשלוט בחיים דרך אוכל? בשביל להגיע לגוף שלעולם לא יספק אותכם? כל בוקר מחדש, כשאתם בוחרים להרעיב את עצמכם, אתם גם מאפשרים לעצמכם לבחור במוות. הפרעת האכילה שלכם לא מנסה לתת לכם גוף מושלם, רזון מדהים. היא מנסה להרוג אותכם. הגוף שלכם מנסה לשמור עליכם חיים. אני אגיד את זה שוב, הפרעת האכילה שלכם רוצה להרוג אותכם. אני מבטיחה לכם, מניסיון. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שכשאגיע למשקל X אני אפסיק, שאהיה מרוצה. אבל זה אף פעם לא עובד ככה. בשביל לשמור על משקל X הזה הייתי צריכה להרעיב את עצמי יותר מתמיד. הייתי במשקל תקין ועדיין מורעבת לחלוטין, מפנטזת על אוכל כל היום, נכנעת, אוכלת חבילות שלמות של עוגיות וחטיפים, מרגישה דוחה, מרעיבה את עצמי מחדש והמעגל הזה היה חוזר על עצמו. למשקל על אינדיקציה לגביי כמה חולים אתם, בבקשה בבקשה בבקשה, תאמינו בזה. אני יודעת כמה זה קשה, לקח לי שנים לצאת מהתפיסה הזו של "אני לא חולה מספיק" בשביל הפרעת אכילה. אין דבר כזה חולה מספיק. אין דבר כזה רזה מספיק, או אוכל מעט מספיק. אנשים עם הפרעת אכילה אוכלים, צאו מהתפיסה הזאת שצריך לשרוד על חצי תפוח ביום. כי זה לא נכון, אתם פשוט לא אוכלים מספיק בשביל שהגוף שלכם יתפקד כמו שצריך. וכשאתם עושים את זה, אתם פותחים בפניי המוות את הדלת, אתם מאפשרים לו לבוא מתי שהוא רוצה.