תשובה/ קודם כל יאיי! המון המון מזל טוב ואני ממש שמחה בשבילך וגאה בך על העבודה הקשה :))
קבלת הגוף זה משהו שבאמת לוקח זמן ועדיין משהו שאני באופן אישי עדיין עובדת עליו. אני לא יודעת אם מחשבות כאלו עוברות מתישהו לגמרי (אבל אם לומר את האמת אני מרגישה שאני לא רחוקה מהמצב הזה, אבל אני לא רוצה לפתוח לעצמי עין :). חוץ מזה, הקפדה והתמדה זה משהו שבאמת באמת באמת עוזר. מבטיחה מבטיחה מבטיחה. תתרכזי על מה שהופך אותך לבן אדם מיוחד ונפלא, ולא על מה שגורם לך "להראות טוב". תהני מהדברים החדשים שהגוף הבריא שלך יכול לעשות (לדוגמא ללדת ילדים!!!) ותביני שעכשיו את סוף סוף יכולה לחיות את החיים האלו באמת. ככל שהחיים שלנו מלאים בדברים משמעותיים באמת ולא על הגוף שלנו, ככה יהיה לנו פחות אכפת לגביי זה. יש לי לפעמים ימים שאני מרגישה לא טוב עם הגוף שלי, אבל ההבדל הוא שעכשיו זה מפריע לי הרבה פחות מפעם. פעם הייתי בוכה ולא יוצאת מהבית ימים, והיום זה משהו שאני כבר בקושי מתמקדת בו. הדבר שהכי עזר לי להתמודד עם כל השינויים החיצוניים היה להכנס לכל מיניי בלוגים וחשבונות אינסטגרם של BODY POSTIVITY (מוזמנת לראות רשימה כזו כאן) ולראות שאין שום קשר בין כמה טוב אתה נראה לבין המשקל שלך, בנוסף התחלתי להתעניין בפמניזם מה שעוד יותר בנה את הבטחון שלי כאדם וגם במראה שלי, כשלאט לאט התחלתי להפנים שלא נולדתי בשביל לדאוג שהמראה שלי ירצה כל אדם ואדם. גם הזכרתי לעצמי שלאף אחד לא באמת אכפת. לאף אחד לא אכפת כמה אני שוקלת, האם יש לי סימני מתיחה, צלוליטיס, ומה אכלתי אתמול לארוחת ערב, כמו שלי לא אכפת מכל אלו אצל האנשים שאני אוהבת. כמובן שאנשים תמיד יכולים לשפוט, אבל אנשים שישפטו אותי על סמך דברים כאלו אלא אנשים שאני לא רוצה בחיים שלי ממילא. ודבר אחרון, כמו שציינתי מקודם, להתמקד ולגדול כבן אדם זה אחד הדברים הכי חשובים. את צריכה למצוא דברים שעושים לך טוב, פשוט כמשמעו. לנגן, לקרוא, לשיר, לרקוד, לכתוב, לצלם. כל דבר שמראה לך שאת בן אדם מיוחד ומוכשר כמו כל אחד אחר, ולגוף שלך אין שום השפעה לגביי הערך שלך כבן אדם. לעשות דברים נחמדים עבור עצמך ולא להיות ביקורתית מידיי זה גם חשוב מאוד- לקנות לעצמך דברים נחמדים (אני אובססיבית לכל מיניי סוגי סבונים ושטויות כאלו לאמבטיה), להכין את העוגה האהובה עלייך, לעשות מרתון של הסדרה שאת הכי אוהבת, כל אלו הם דברים שמשדרים לך שמגיע לך ליהנות מכל הדברים הקטנים האלו שלחיים יש להציע. אדם שאני מאוד אוהבת אמר לי פעם שהדרך שלו לחיות בשלום עם הגוף שלו הוא לתת לעצמו את הדברים שהוא אוהב ולשמור על הבריאות הנפשית שלו כמו שהגוף שלו שומר על הבריאות הפיזית שלו.  

שאלה/ נכון לעכשיו אני אוכלת 400 קלוריות לארוחת בוקר, 370 לארוחת צהריים, 380 לארוחת ביניים וארוחת ערב שאמא שלי מכינה אז אני לא יודעת כמה קלוריות יש בה ועוד ארוחת לילה של 300 קלוריות... אני לא מרגישה מסופקת עם הכמות הזו, ויש לי בעיה עם זה כי נראה לי שלא מדובר במעט מידיי אוכל... האם היית ממליצה לי לעלות את הצריכה הקלורית שלי לכמויות שיקום למרות שאני כבר במשקל תקין? והאם אני אעלה הרבה במשקל? אני מרגישה דיי בנוח עם המשקל שלי עכשיו ואני לא רוצה שהגוף שלי ישתנה.

שאלה/ אני רוצה להחלים ולהיות מסוגלת לאכול מבלי להרגיש אשמה ומבלי כל הלחץ הזה שאני אשמין. אני גם רוצה להראות נורמלי, בגלל שאני יודעת שאנשים מתחילים לשים לב שמשהו לא בסדר איתי, אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי מלהרגיש קצת שביעות רצון מהגוף שלי. אני יודעת שזה דבר נורא לומר, אבל אני בדרך כלל הכי שמחה כשאני יודעת שלא אכלתי הרבה או שהבטן שלי ניראית שטוחה בסוף היום. בבקשה תעזרי לי, אני לא יודעת איך להפסיק. 

האופן שבו את מודדת את הערך שלך הוא כל כך שגוי שהוא משוייך להפרעה נפשית. עם שיקום, את תשימי לב שהמחשבות האלו יתחילו להתפוגג. אני מבטיחה מבטיחה מבטיחה. זה מה שאמרו לי, ואני לא האמנתי שלי זה יקרה. חשבתי שאני "חולה מידיי", "חולה יותר מידיי זמן", "מקרה אבוד", "שונה מהשאר". זה מה שכולם חושבים. אבל לא, אף אחד הוא לא חד קרן. עם תזונה מרובה ועבודה עצמית (בעיקר תזונה מרובה, לפחות במקרה שלי) המחשבות האלו יפסיקו לשלוט בך עד שהן יתפוגגו. הן פשוט יתחילו להראות לך טיפשיות ולא הגיוניות. כמו שאמרתי, אלו היתרונות של הזנה מחדש על המוח. אל תקיפי את עצמך עם טריגרים, אל תנתחי את עצמך במראה, אל תשקלי את עצמך כל עשר שיניות, ותזכירי לעצמך שהחיים הם הרבה יותר מאיך שהגוף שלך נראה. תאכלי מספיק (כמה? בפוסט הזה), זה יעזור למוח שלך לצאת ממצב הרעבה- שם דימוי גוף שגוי, מחשבות טורדניות וגישה אובססיבית מקצינים הרבה יותר.  

שאלה/ החברים שלי שופטים את הגוף שלי. טוב אולי לא אבל זה מרגיש כאילו כן. אני לא בעודף משקל או בתת משקל, אני בטווח התקין. ועדיין אני מרגישה ענקית :( אני ידועה כ"בחורה האנורקסית" בבית ספר. כולם נראיים בהלם כשרואים אותי אוכלת משהו. והם דיי מצפים ממני לאכול בריא עכשיו. כל מה שהם מדברים עליו זה משקל, מידת מכנסיים ואוכל. אני מנסה לא להקשיב אבל זה קשה לי כל כך.
עזרה?

תשובה/ ככה את רוצה שיזכרו אותך? כ"בחורה האנורקסית"? על הרגלי האכילה שלך? לא, את לא. את חייבת להיפרד מהתווית הזו והמזהות הזאת. היא לא הזהות שלך. הזהות הזאת היא זהות של הפרעת אכילה שאת מלבישה על הזהות האמיתית שלך. אני יודעת שיותר קל לדבר מלעשות, אבל התהליך הזה בידיים שלך- טיפול נפשי יכול להיות מועיל בשלב הזה. מעבר לזה, להיות במצב של תת תזונה ותת משקל עבור הגוף שלך (!) (אולי את במצב הזה, אולי לא) ייגרום למוח שלך להיות מלא במחשבות אובססיביות וטורדניות ו"לדבוק" ברצונות של הפרעת האכילה שלך. כשהמוח שלך ייצא ממצב הרעבה, את תשימי לב לשינוי שייגרם כתוצאה משינויים כימיים שמתרחשים במוח שלך בתגובה להזנה ראויה. 

אני גם יכולה להבטיח לך שלאנשים באמת אבל באמת לא אכפת כל כך מהגוף שלך ולגביי צריכת המזון שלך. את מאמינה שכן, אבל הם לא. זה לא משהו שלוקח הרבה מקום במחשבות שלהם בחיי היום יום שלהם.

מצטטת את עצמי מהפוסט הזה:
"

דמייני שני אנשים שמסתכלים על העמוד הראשון בעיתון. בדף הקדמי יש
חדשות רבות על מלחמה, פוליטיקה, כלכלה, אירועים וכו וגם כותרת לגביי איך לאבד שני
קילו. באילו חדשות יבחין האדם עם הפרעת האכילה לעומת האדם הבריא? אנחנו רואים את
מה שהמוח שלנו רוצה לראות. דוגמא אחרת. אדם עם הפרעת אכילה ובחורה פמיניסטית (ללא
הפרעת אכילה) נמצאים בחנות צעצועים ומסתכלים על בובת ברבי. האדם עם הפרעת האכילה
יתנה תשומת לב לגביי הרזון והחוסר ריאליזם שבגוף של ברבי, בזמן שהפמיניסטית תשים
לב לגביי האופן שבו הבובה מייצגת את הנשים כאובייקט שהמטרה היחידה שלו הוא להראות
טוב ולענג גברים ואיך זה מייצג את היחס לנשים בחיי היום יום וכו. וילדה קטנה ככל
הנראה פשוט תחשוב "וואו, זאת בובה נחמדה עם שמלה יפה".
האם אנחנו חיים בעולם עם הרבה מאוד פוקוס על דיאטות? כן. האם אנחנו חיים בעולם עם כל כך הרבה התמקדות על דיאטות כמו שאנשים עם הפרעת אכילה חושבים? לא."

תגידי לחברים שלך שאת רגישה לדיונים בנושאים שעוסקים במשקל גוף, אוכל ומידות ושאת לא רוצה לקחת חלק בשיחות מהסוג הזה- ושאת מעדיפה שהם יכבדו אותך ויימנעו משיחות כאלה כשאת נוכחת. אני עשיתי את אותו הדבר לחברים שלי (למרות שזה כבר בכלל לא טריגרי עבורי כמו שזה היה פעם) והם מכבדים את זה. במידה וחברים שלך יתחילו לדבר על הנושא הזה לידך, פשוט תלכי, תזכירי להם את הבקשה שלך או דחפי אוזניות לאוזניים. זה מה שאני עשיתי:
 

שאלה/ אני שונאת את השומן הבטני התחתון שלי כל כך. אני רואה בנות באינסטגרם שיש להן בטן שטוחה לחלוטין וירכיים פיציות. אני מרגישה את הצורך הזה לרווח ברגליים. כולן נראות יפות ועם גוף קטן ויפה. איך אני יכולה להתגבר על הצורך הזה להשוות את עצמי אליהן ולהפסיק לקנאות כל כך? כל מה שאני עושה זה לעסוק בפגמים שלי. איך אני מקבלת את השומן הבטני הזה? איך לקבל את זה שאין לי רווח ברגליים ושיש לי זרועות שמנות?

תשובה/ אני רוצה להתחיל ולומר את הדבר שאולי נשמע הכי קלישאתי: יופי בא בכל מידה. אני מקווה שיום אחד תוכלי לראות את זה, גם אני הייתי בידיוק במצב שלך. לא יכולתי להתרכז בכלום כי כל מה שחשבתי עליו היה הרגליים שלי, המותניים שלי, סימני מתיחה ועוד ועוד ועוד. חשבתי שאני אשאר ככה תמיד, אובססיבית לגוף ומלאה בשנאה עצמית כלפיי עצמי. זה אחד הדברים שתמיד גרמו לקול של הפרעת האכילה שלי לצעוק עליי על מנת שאחזור לפעול כמו שהיא רוצה שאפעל. שני דברים שאני יכולה להגיד לך מהניסיון האישי שלי:
- תחלימי ותגיעי למשקל היעד של הגוף שלך (set point weight) זה יישמע אירוני, אבל מעולם לא הרגשתי שמנה כמו שהרגשתי כשהייתי במשקל הכי נמוך שלי, תת משקל קיצוני. כל קילו שעליתי הרגשתי עצומה, אבל המשכתי הלאה. נכנסתי לסוג של מצב רובוט. לא נתתי לרגשות לשלוט בי, פשוט סתמתי את הפה. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רציתי פשוט לסיים עם זה כבר ולקוות לטוב. כשהתחלתי להתקרב לBMI הטבעי של הגוף שלי (שזה ממש לא המינימום התקין של BMI 18.5) דברים התחילו להשתנות. המוח שלי התחיל לזכות ליתרונות בעקבות ההזנה מחדש, והתחלתי לראות את עצמי כמו שאני באמת. דימוי הגוף שלי השתפר פלאים רק כתוצאה מתזונה ויציאה ממצב הרעבה. עד אז הייתי מבועתת מכך שהרווח ברגליים שלי יעלם ושלא אוכל להרגיש את העצמות שלי יותר כשאני עושה אמבטיה או שוכבת על הבטן, אבל ככל שעליתי יותר במשקל והתקרבתי למשקל הטוב עבורי והזנתי את עצמי בכמות קלוריות טובה לאורך זמן (3000+, כל יום קבוע) פתאום הבנתי כמה שטותיות המחשבות האלו. זה הפסיק לעניין אותי. הגיע היום והרווח ברגליים נעלם, זה היה קצת מוזר וזה הכל. עכשיו לא אכפת לי. אני יודעת שיש לי צלוליטיס, סימני מתיחה, אין לי רווח ברגליים ואין לי בטן שטוחה רוב היום- כל אלו היו הפחדים הכי גדולים שלי בזמן הפרעת האכילה- אבל עכשיו, זה ממש לא מעניין אותי. אני מודעת לכל אלו, ואני שמחה עם הגוף שלי הרבה יותר מאשר במהלך הפרעת האכילה שלי.
דבר שני, הוא להתחיל לעבוד על הבטחון העצמי שלך. אני לא יודעת האם יש לך הפרעת אכילה אבל אני בהחלט רואה את הקושי שלך לקבל את הגוף שלך. את צריכה להבין מה הסיבה שהדברים האלו מפריעים לך.  באופן אישי אצלי השאיפה הזאת לרזון קיצוני הייתה כתוצאה מהצורך הזה של להיות ממש טובה במשהו, להרגיש שאני מוצלחת ומיוחדת וחזקה והרזון שייחלתי עליו היה לכאורה התוצאה של מה שעמלתי עליו קשה כל כך. ברגע שאת מבינה מהי הבעיה האמיתית מאחוריי התחושות האלו, העבודה הקשה מתחילה ואת צריכה לעקור את הבעיה מהשורש.

בכל מקרה אני מניחה שמרבית האנשים מרגישים כמוך אולי בצורה קשה יותר ואולי פחות. לכולנו יש ימים פחות טובים בהם אנחנו מנתחים את הגוף שלנו ומעבירים עליו ביקורת. חלק מהימים אני מרגישה שאין לי בעיה לרוץ ערומה ברחובות, וחלק מהימים אני משווה את עצמי לכל בחורה שעוברת לידי ברחוב. אבל רוב הימים, אני פשוט מנסה להשאר חיובית ולהעריך את הגוף שלי ואת החיים שלי. ברגע שאני מתחילה לחשוב מחשבות שליליות אני מנסה לסתור אותן. אם אני מרגישה רע לגביי השומן שלי בבטן, אני נזכרת שלפחות עכשיו אני לא מרגישה את הכאב המנקר הזה של הרעב הבלתי פוסק יותר ושאני בורכתי בכך שאני יכולה לאכול אוכל מידיי יום לעומת כל כך הרבה אנשים בעולם שגוססים מרעב. כשאני שמה לב לכך שהירכיים שלי נוגעות עוד יותר אחת בשנייה, אני מזכירה לעצמי שיש אנשים שאיבדו את הרגליים שלהם או את היכולת להשתמש בהן. אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי על בחור בן 20 שהיא פגשה בעבודה שלה כאחות שעבר קטיעה של שתי הרגליים, ושאני צריכה לזכור שיש לי כל כך הרבה מזל שיש לי שתי רגליים חזקות שיתמכו בי ויסחבו אותי לאורך כל החיים שלי. 
אמרתי את זה פעם אחת ואני אגיד את זה שוב ושוב. המטרה של החיים היא לא להיות רזים. אם אנחנו הופכים את המטרה של החיים שלנו לכזאת, אז אנחנו אף פעם לא נגיע לשמחה אמיתית שנובעת מהאהבה אמיתית לעצמך, אהבה ללא תנאים. אהבה אמיתית היא לאהוב את עצמך עם 10 קילו יותר ו10 קילו פחות. עם עור חלק או עור עם פצוענים, עם שרירים בולטים, עם סימני מתיחה, קמטים... לא משנה מה. 

לגביי האינסטגרם- האינסטגרם יכול להיות סביבה מאוד טריגרית. לפעמים זה מרגיש לי קצת כמו תחרות.. מי הכי חולה? מי הכי רזה? מי יכול להחלים בצורה האיטית ביותר? מי אוכל את האוכל הבריא ביותר? מי עושה הכי הרבה עיניין סביב לאכול שוקולד עם 92384203% מוצקי קקאו? אני הולכת להיות כנה לגמרי איתך, ולהגיד לך מה האינסטגרם עשה לי. לפניי שהפסקתי לעקוב אחריי כל האנשים הלא נכונים ויצאתי בכלל מכל הקהילה הזאת של האנשים שלא עוברים שיקום אמיתי שהייתי בה, האינסטגרם הרס אותי. זה נשמע מוזר כמה אפליקציה אחת קטנה יכולה לשלוט בך, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה. בזמנו הייתי ניתנת להשפעה מאוד בקלות. אף פעם לא הייתי שמחה עם עצמי, אז כל הזמן ניסיתי להיות כמו אחרים. כל ההשוואות שהלכו שם בין אדם אחד לאחר לקחו את האנורקסיה שלי ועירבבו אותה עם אורתורקסיה. עקבתי אחריי כמה בנות שנהגתי לחשוב שהן פשוט שלמות. כל העצמות האלו והשיבולת שועל. זה היה כל כך מוזר, אבל התחלתי לפחד ממאכלים שהיו מבוססים על מה שהבנות האלו פחדו לאכול. אם הן לא אכלו את זה, גם אני לא. אם הן חששו מלאכול בציבור, אז גם אני חששתי מלאכול בציבור. כל פעם שפירסמתי משהו, הייתי מוודאת שזה אוכל בריא לחלוטין ועם הזמן התחלתי לאכול באותה הצורה גם כשלא פירסמתי פוסט. זה היה סיוט, וזה לקח את האנורקסיה שלי שהייתה קיימת קודם לכן והפכה אותה להרבה יותר מכוערת ממה שחשבתי שהיא יכולה להיות. 
בקיצור, תצאי מהאינסטגרם ומהקהילה הזו שגורמת לטריגרים בפרט. אני באופן אישי לא יכולתי להחלים מאנורקסיה עד שלקחתי נשימה עמוקה והפסקתי לעקוב אחריי כל האנשים שגרמו לי לטריגרים- אפילו אם הייתי חברה שלהם או דיברתי איתם על בסיס קבוע. זה היה דיי קשה והרגשתי אשמה, אבל אני כל כך אבל כל כך שמחה שעשיתי את זה. אז התחלתי לעקוב אחריי אנשים שבאמת ניסו להחלים, שבאמת עשו את הדברים שהיו הכי מפחידים בעיניי. אלו שהיו בשיקום אמיתי, אכלו אפילו כשזה היה קשה, המשיכו ללכת דרך הכאב והפחד, אלו שעלו במשקל ועברו גיהנום על מנת לצאת מהצד השני על מנת לעזור לאחרים. אם את רוצה להיות חלק ממשהו, תהיה חלק מזה. תעזרי לאחרים. תעניקי השראה לאחרים עם השיקום שלך, במקום לעורר טריגרים עם צלחות של סלט ותיאורים על כמה קשה לשים רוטב דל שומן עליו. 
פוסט שלם על האינסטגרם נמצא כאן. 
נ.ב- אל תשכחי ששומן בבטן הוא מאוד אבל מאוד חשוב. לכולנו יש אותו, גם לאנורקסיות הרזות ביותר. הוא מגן על האיברים הפנימיים הכי חשובים שלך. 

שאלה/ אני שונאת את איך שאני ניראית. מאז שעליתי במשקל בחזרה, זה פשוט כל כך קשה. אני לא אוהבת לצאת החוצה ואני לא מוצאת בגדים שאני רוצה ללבוש כי אני לא מרגישה בנוח עם עצמי. לצערי, אני מתגעגעת ללהיות רזה ואני יודעת שזה לא נכון. אני לא רוצה להרוס את כל התהליך שעשיתי את עכשיו, אבל אני כן מתגעגעת לזה לפעמים. הבטן שלי, הידיים והפנים מפריעות לי יותר מהכל. אני יודעת שאלו איזורים נפוצים, אבל אני מאבדת תקווה ש"התפזרות המשקל ברחבי הגוף" באמת תקרה לי. אני אשמח לחוויות או לעיצה כלשהי.