שאלה/ אני כל כך עייפה מהחיים שלי. אני מתמודדת עם אנורקסיה כבר 14 שנים וכבר איבדתי כל תקווה. אני כל כך מפחדת מהכאב הפיזי והפסיכולוגי שעוברים בזמן העלייה במשקל, אני חייבת לעלות לפחות 15 קילו. איך אני יכולה להצליח לאכול הרבה מבלי לוותר לאחר כמה ימים?
תשובה/ תשאלי את עצמך: האם ה14 השנים שנתת לאנורקסיה נתנו לך הרבה בחזרה, או שאולי הם לקחו עוד יותר ממך? הניחוש שלי הוא האופציה השנייה. אין סוד קסם שנוגע לאיך לשמר את המוטיבציה ואת ההתחייבות להתהליך. את פשוט צריכה לדבוק בזה ולא להשתמש ברגשות שלך כדבר ששולט במעשים שלך. תקיפי את עצמך בסביבה נטולת טריגרים. למשל, אם את קוראת עיתונים שעוסקים בכושר וחיטוב, תזרקי אותם עכשיו. אם יש לך חבר טריגרי, קחי הפסקה ממנו. יש הרבה דברים קטנים שאת יכולה לעשות שעלולים לעזור, כמו לרשום יתרונות וחסרונות לשיקום, ולדמיין את חייך בעוד עשרים שנים מעכשיו אם לא תחלימי. משימה אחת קטנה כל יום יכולה להיות דבר מאוד מועיל.
שאלה/ מה את עושה בימים קשים מבחינה מנטאלית? או בימים שבהן את מתלבטת אם לפרוש?
תשובה/ הנה כמה דברים שעבדו טוב עבורי בימים קשים: 1. מתקשרת לבן זוג שלי/חברה הכי טובה שלי. שניהם היו סלע להיאחז בו במהלך השיקום. חצי שעה של שיחה עם אחד מהם בדרך כלל הכניסה בי קצת שכל. שניהם אף פעם לא שפטו אותי, ורק תמכו בי, מה שגרם לי לראות אותם כמקום בטוח שאני יכולה ללכת אליו במקרה הצורך.
2. חיפוש עזרה ברשת. הייתי הולכת לבלוג הזה הרבה. בימים קשים, הייתי פשוט קוראים פוסטים וחוויות של אחרים. אחד מהאהובים עליי היה הפוסט הזה. גם אהבתי להסתכל באינסטגרם הזה amalielee@, בחורה שהחלימה ומנהלת את אותו הבלוג, ונתנה לי המון השראה והייתה אחת הדמויות הכי חשובות במהלך השיקום שלי.
3. הייתי מסיחה את דעתי בזמן שהייתי אוכלת מהאקט עצמו של האכילה- לפעמים, כשהייתי על סף פרישה מהשיקום, מה שבאמת הייתי צריכה היה קערה של שוקולד וסרט. זה מה שקרה בדרך כלל אחריי שהייתי מבצעת את שני הסעיפים הראשונים. ברגע שהייתי עושה את כל זה, לאט לאט הייתי מרגישה יותר בסדר. ככל שאכלתי יותר "נקי ובריא" במהלך ימים שחורים, הרגשתי שאני מאכילה יותר את הפרעת האכילה שלי.
4.הייתי מסתכלת בכל מיניי חשבונות אינסטגרם ובלוגים של body positivity, הפייבוריטית שלי הייתה @iamiskra
אלו כל הדברים שאני יכולה לחשוב עליהם עכשיו, אני חושבת שהחשוב והמועיל ביותר עבורי הוא הסעיף השני. כשאת מרגישה את הצורך להסתובב וללכת אחרונה, תסתובבי לאחרים במקום זאת, ותקראי על החוויות שלהם. כשראיתי שאנשים היו במקום שאני הייתי ויצאו ממנו חזקים ושמחים יותר, הבנתי שהאופציה ללכת אחורה לא יכולה להיות קיימת עבורי.
שאלה/ אני שונאת להיות שלילית אבל אני במשקל תקין ומנסה לא לפרוש מהשיקום. אני עדיין מרגישה לא בסדר ואני לא מבינה את זה. הרעב הקיצוני שלי פוגע לי בשינה וגם הדכאון/חרדה/דימוי גוף שלי- כולם פשוט במצב נוראי. המצב הנפשי שלי לא היה טוב כמו העלייה במשקל שלי. אני יודעת שלחזור אחורה זאת לא אופציה... אבל זה קשה את יודעת? אני פשוט לא רואה את הפואנטה בלהשתפר בגלל שאיבדתי את כל תחומי העיניין והכיף והמטרה בחיים. ממש מדכא. אני מרגישה אשמה על זה שקשה לי, שיש לי חרדות/דכאון ושאני לא רוצה לראות אנשים (בידוד חברתי) היות ואנשים כנראה חושבים שאני בסדר. מקווה שזה לא טריגרי.
תשובה/ היי! בנקודה הזאת, אני חושבת שטיפול/ייעוץ אצל איש מקצוע יהיה רעיון נהדר עבורך! אם את באמת במשקל תקין עבור הגוף שלך (ולא רק מספרת לעצמך שזה המצב) אז עכשיו את יכולה להתמקד יותר בשיפור המצב הנפשי שלך. דבר ראשון, תשאלי את עצמך בכנות האם עדיין יש לך סימפטומים כלשהם למצב הרעבה. אם כן, יכול להיות שתרצי להמשיך לאכול את המינימום הקלורי עד שהתסמינים יעלמו והגוף שלך יחלים פיזית. מהחוויה האישית שלי (ושל אנשים אחרים ששמעתי) משהו במוח שלך משתנה כשאת מגיעה למשקל הטבעי לגוף שלך. לפניי זה, חייתי בשליליות, לא הייתה לי כל תשוקה לחיים האלה, 0 עיניין בשום דבר, סבלתי מאובססיה לגוף שלי ומשנאה עצמית. ברגע שעליתי במשקל, הפכתי לבריאה, הגעתי למשקל הטבעי לגוף שלי, ומשם השיקום המנטאלי הלך דיי מהר. תקראי את הפוסט הזה בנושא.
כך או כך, את לא צריכה להרגיש אשמה או מבויישת על זה שקשה לך מנטאלית אחריי השיקום הפיזי. כולנו שונים, ולחלק יהיה הרבה יותר קשה לשחרר את השנאה העצמית והשליליות לעומת אחרים. את צריכה לעבוד על זה בשביל להיות שמחה... לא כל כך סביר להניח שפשוט תתעוררי בבוקר ותרגישי שהכל מושלם ופורח. אצלי, הייתי צריכה לקבל את זה שאני צריכה עזרה. הייתי צריכה תרופות, מדיטציות, קצת יוגה בשביל לעזור לי למצוא את השמחה והאור שלאחר השיקום הפיזי- ולמען האמת אני עדיין מחפשת את עצמי. אז אל תוותרי... תתני לזה זמן. במקום זאת, תהיה עדינה לעצמך ואל תצפי משום דבר שיהיה מושלם מיד. לא פיתחת הפרעת אכילה בלילה אחד, ואת לא תחלימי מנטאלית בלילה אחד. אצל חלק מהאנשים שאני מכירה זה לקח שנים ארוכות, אצל חלק פחות. כולנו שונים. בכל מקרה, את תמיד צריכה לגשת לשורש הבעיה, להבין מה בדיוק גרם לך לפתח הפרעת אכילה. ברגע שתביני מהי, תוכלי לעקור את הבעיה מהשורש ומשם ההתקדמות שלך תהיה קלה יותר. בזבזת זמן רב בשנאה עצמית ובלבודד את עצמך. את צריכה להתאמן על אהבה עצמית (וזה עובד, באמת) ולנסות לתקשר עם אחרים שוב. זה יהפוך לקל יותר, מבטיחה. שוב פעם, האופציה הכי טובה עבורך לפי דעתי היא ייעוץ/טיפול פסיכולוגי.
שאלה/ רציתי לשאול אותך (היות ואני ממש מתקשה לאחרונה) מה אני צריכה לעשות אם כל פעם אחריי שאני אוכלת אני רוצה לשכב במיטה ולבכות כל היום וכל הלילה?
תשובה/ הרגשות שלך לא יכולים לפגוע בך. הפעולות שלך לעומת זאת, כן. זה נורמאלי לגמרי לחוות קשיים במהלך שיקום מהפרעת אכילה- אם זה כואב, זה אומר שאת עושה משהו נכון. הרגשתי ככה כל כך אבל כל כך הרבה פעמים בשיקום. אבל את יודעת מה? זה יעבור! את צריכה להמשיך לאכול. זה בסדר לבכות, זה בסדר שקשה לך. זה אומר שאת נלחמת ויוצאת מאיזור הנוחות שהפרעת האכילה יצרה. תמשיכי לאכול- זה יהיה שווה את זה.
שאלה/ בשנה האחרונה התאמנתי ואיבדתי הרבה יותר מידיי משקל ובסופו של דבר, גם את המחזור שלי. ירדתי במשקל בגלל שהייתי כל כך לא שמחה עם איך שהרגשתי בחולצות בטן ובשמלות צמודות. הסיטואציה שלי היא שעכשיו למעשה יש לי הרבה ביטחון, לא משנה מה אני לובשת. אני גאה בתהליך שעשיתי ואני לא רוצה לאבד אותו. עם זאת, אני יודעת שאני צריכה לעלות במשקל בשביל להיות בריאה. איך אני יכולה להמשיך את התהליך הזה ולהפסיק לדאוג בקשר ללאבד את מה שהשגתי? אני יודעת שבריאות היא הרבה יותר חשובה מהמראה אבל בו זמנית אני לא רוצה לחזור ללהיות חסרת ביטחון שוב.
תשובה/ שמחה כנה ואמיתית לא יכולה לנבוע מאיך שהגוף שלך נראה, או איך שאת ניראית "בחולצת בטן". ברצינות, אם זו הדרך שבה את קובעת מהו הערך העצמי שלך, את אף פעם לא תהיה שמחה. מה יקרה כשאת בת 35, ואולי תרצי להקים משפחה? אני דיי בטוחה שבטן הריונית לא תמיד תראה טוב בעינייך כשאת בחולצת בטן. האם תמנעי מעצמך ללדת ילדים בגלל שאת רוצה להיראות טוב? מה לגביי כשתהיה בת 45, 55, 65? אולי יהיו לך סימני מתיחה, שומות, חזה נופל או ישבן רופס (לי יש האמת את חלקם כבר עכשיו;). האם כל חייך יהיו אומללים בגלל שאת לא יכולה לסבול את תהליך ההתבגרות? או שאת תתמקדי על החלקים בך שלעולם לא ישתנו, לדוגמא האישיות המדהימה שלך?
הנקודה שלי היא ששמחה צריכה לבוא מאהבה כלפיי מי שאת בפנים, ללא תנאים, או ששארית החיים שלך יהיו מבוזבזים בשל רדיפה אחריי פנטזיה להראות כמו ברבי עד שתנשמי את הנשימה האחרונה שלך. בטחון מגיעה בכל מידה וגזרה. הבטן שלי נהגה להיות כל כך שטוחה שהיא נראתה כמו בטן של איזה חייזר. יש לי סימני מתיחה, צלוליטיס, והציצים שלי לא הכי עומדים. עכשיו לבטן שלי יש קימורים, והיא כבר לא שטוחה כמו פעם. עם זאת, בנים מסתכלים עליי איכשהו (למעשה הרבה יותר). מצאתי בטחון בבריאות שלי, לא בללכת כל יום לחדר כושר וללטש את הגוף שלי עד שהוא יהיה "מתקבל" מבחינה חברתית. אני רוצה ילדים יום אחד, ואני מסכימה לקבל את כל סימני המתיחה, העור הרופס והשומן שיגיע מיצירת אני קטן. כך גם הגבר שאני אבחר שיהיה לאבא.
חוץ מזה עוד דבר שעוזר הוא שכשהמוח שלך לא יהיה מורעב ובתת תזונה יותר, את תתחילי לדאוג ולהתעניין על דברים שכן משנים, לא על דברים מיותרים כמו חולצות בטן. בריא זה אולי שמן אצל חלק מהאנשים, אבל אצל חלק מהאנשים לא. אני בריאה עכשיו, ואני עדיין שמה חולצות בטן ונראה לי שאני ניראית דיי סבבה בהן.
שאלה/ אני בשיקום כבר כמה חודשים, ועליתי למשקל תקין (לא יודעת כמה בדיוק) בגלל שאני נשקלת על עיוור אבל האחות אומרת לי שיש לי משקל טוב, קיבלתי את המחזור בחזרה, הבעיות לב שלי עברו שזה דבר שאני כל כך שמחה לגביו. אבל מאז שהפסקתי להשתמש בהפרעת אכילה שלי, פיתחתי מעין התנהגויות OCD, נגיד ללכת באמצע הארוחה לשירותים או לצאת החוצה לעשן כמה פעמים במהלך ארוחה. חוץ מזה עדיין יש לי פנטזיות שקשורות לאכול, יש לי בעיה להתרכז או בכללי לעשות דברים, עדיין אין לי עיניין בתשוקות הקודמות שלי, אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד, בעיקרון יש לי כל סימפטום הרעבה שהוא מנטאלי למרות שכל התסמינים הפיזיים להרעבה כבר עברו. אני פשוט כל כך מבולבלת, אני לא יודעת אם זה נורמאלי, אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות. האם יש לך חוויה או משהו בסגנון הזה או עצה על איך להיפטר מההתנהגות הזאת?
תשובה/ על בסיס מה שאמרת לי, אני הולכת להניח שאת במשקל בריא לגוף שלך ושהחלמת פיזית, את עדיין מגבילה את הסוג של המאכלים שאת אוכלת. אנשים לא צוחקים כשהם אומרים שעוגה טובה לנשמה שלך. אני יכולה להזדהות איתך מאוד, בגלל שאני בעצמי התקשיתי (ועדיין מתקשה, לעיתים רחוקות מאוד אומנם) עם אורתורקסיה. שמתי לב שלמרות שהייתי אוכלת מספיק ועולה במשקל, עדיין הראיתי את הסימנים שאת מראה. הדרך הכי טובה לתאר אותי הייתה מבועתת. הייתי מפוחדת מלצאת החוצה בגלל שזה כלל אוכל ש"לא שלטתי בו" ולא ידעתי מה הוא מכיל. הייתי מפוחדת מהמחשבה על לתת לאמא שלי לבשל משהו עבורי, בגלל שהנחתי שהיא תשים באוכל מרכיבים "מלוכלכים" כמו שמן או חמאה. פשוט חשבתי על אוכל כל הזמן ועל איך אני יכולה להפוך את הצריכה שלי לאפילו יותר "טהורה" על ידי אובססיה לקריאה על כל מיניי דיאטות נאות ולאנשים שנמנעים מפחמימות שתפסתי כמושלמים. ומעבר להכל, עדיין חלמתי על בורקסים ואז ניסיתי להעמיד פנים שהם לא טעימים לי בכלל.
זה היה כל כך מאמלל, ואני אף פעם, אף פעם לא אחזור ללחיות בצורה הזו. זו הסיבה לכך שלמרות שאני מרגישה תשוקה לנושא של זכויות בעלי החיים, אני אף פעם לא אוכל להיות טבעונית. אני פשוט לא יכולה. עבורי, טבעונות תהפוך לחיים של אורתורקסיה ואובססיה. בכל מקרה, הנקודה שלי היא שאת חייבת לתת לעצמך לאכול מה שאת באמת רוצה. הגוף שלך מבקש אוכל מסויים מסיבה מסויימת. פעם הייתי רוצה לאכול צנצנות שלמות של חמאת בוטנים בגלל שחמאת בוטנים עשירה בחלבונים ושומנים, שזה משהו שהיה חסר בתזונה שלי. כשאני ממש רוצה מאפה תפוחים בעבודה שלי במסעדה ואני מתעלמת מזה, אני עדיין אמשיך לחשוב על המאפה הזה למרות שהחלמתי. כשאחותי רוצה דוריטוס, והיא לא מקבלת אותו, היא פשוט מדברת על הדוריטוס הזה כל היום. אין שום דבר שהוא לא בסדר איתך, את פשוט מונעת מעצמך. להפסיק למנוע מעצמך דברים יהיה עבורך גם הדרך להפסיק עם הOCD הזה. העישון והשירותים- שניהם הרגלים שנשמעים כדרך למרוח את הארוחה שלך ולהאריך את זמן הארוחה ככל שאפשר. תנסי להיות נוכחת במהלך הארוחה שלך, יותר מאשר מוסחת. וכשאת רוצה לאכול משהו טעים כמו עוגת שוקולד עם קצפת וכדור גלידה ליד, תעשי את זה. ואל תשקרי לעצמך. תקראי את הפוסט הזה לעוד מידע.
דבר אחרון, יכול להיות שאת במשקל תקין מבחינת הBMI אבל לא במשקל תקין לגוף האינדיווידואלי שלך. אם זה המקרה, מאוד הגיוני שעדיין תחווי תסמיני הרעבה. אם את לא במשקל (או מעליו) שהיית לפניי הפרעת האכילה, יש סיכוי גבוה שזה המצב. אני יודעת שאת לא נשקלת, אבל אם את לא נמנעת ממאכלים ולא מזדהה עם כל מה שכתבתי למעלה, את צריכה לפחות לחשוב על האופציה שאולי את עדיין בתת משקל עבור המשקל הטבעי לגוף שלך ואז זה מאוד הגיוני למה חלק מהתסמיני הרעבה עדיין נוכחים. במקרה כזה את צריכה לעלות במשקל או לאכול יותר (במידה ואת בתת תזונה) עד שתסמיני ההרעבה הנותרים יעלמו. אצלי תסמיני ההרעבה הפיזיים נעלמו עוד אפילו לפניי שהגעתי למשקל תקין (ואין מצב שהמשקל הטבעי לגוף שלי יהיה איי פעם בטווח התת משקל), ורק אחריי שהמשכתי לעלות עוד גם תסמיני ההרעבה המנטאליים החלו לאט לאט להתפוגג.
שאלה/ מה לעשות לאחר השיקום? העליתי במשקל והיה לי תפריט מדיאטנית, מה אחר כך? אני מרגישה שאני לא אחלים מנטאלית באותו הזמן שאני אחלים פיזית. אני עדיין בוחרת אופציות דלות קלוריות, מדלגת על דברים כשההורים שלי לא מסתכלים.
תשובה/ שמתי לב שכשהייתי במשקל תקין ולא בתת תזונה יותר, המוח שלי התחיל לעבוד כמו שצריך ופשוט הרגשתי כאילו אני רוצה לחיות שוב, להיות חופשייה. למרות שמשהו משתנה במוח שלך כשאת מחלימה, טיפול פסיכולוגי זה דבר קריטי עבור רוב האנשים. זה עזר לי הרבה.
אני חושבת שאת לא צריכה להיות קשה כל כך עם עצמך. זה בסדר שקשה לך לפעמים. זה לא אומר שאת כשלון. את פשוט צריכה לגשת לשורש של הפרעת האכילה שלך, ולקחת את זה משם. תגלי מהם הטריגרים שלך, למה את רוצה לחזור להפרעת האכילה. תרשמי לך רשימה אישית משלך עם סיבות לשיקום וסיבות למה לא להשתקם. תדמייני את החיים שלך בעוד עשר שנים מעכשיו, אם תישארי חולה.
שאלה/ היום הייתה לי שקילה אצל הרופא שלי ועליתי שלוש קילו מאז שהייתי אצלו פעם אחרונה לפניי שלושה שבועות. בכיתי יותר מאשר שהכלב שלי מת.
תשובה/ זה מזעזע. לא העלייה במשקל, זה נהדר, אלא התגובה שלך. הפרעת אכילה גורמת לנו להיות אובססיבים לכל מה שנוגע לאוכל ולמשקל, עד שאנחנו לחלוטין מאבדים פרופורציה לגביי מה באמת חשוב בחיים האלה. אל תרגישי אשמה. זאת הפרעת האכילה שלך שגורמת לך להגיב בקיצוניות רבה יותר מעלייה במשקל לעומת המוות של הכלב שלך. זה טבעי, וזה חלק נורא מהמחלה הנפשית הנוראית הזאת. שמעתי על אנשים שהלכו ללוויות ודאגו יותר מהאוכל שהוגש שם מאשר מהעצב של הבן אדם היקר להם שנפטר.
את יודעת כמה מעוותת הפרעת האכילה שלך עושה אותך. ואת לא רוצה שתהיה לה שליטה כזו עלייך יותר. תחלימי.
שאלה/ אני בוכה מלא ומרגישה עצובה ולחוצה לעיתים קרובות. אני לא חושבת שזאת אני אבל אני מפוחדת מהמחשבה שזאת כן אני- האם תת משקל יכול לגרום לדכאון או ללחץ? האם זה יעבור ברגע שאהיה בריאה?
תשובה/ כן, רוב הסיכויים הם שהפרעת האכילה תגרום לך לדכאון ו/או ללחץ. הרושם הכללי שלי הוא שמרבית האנשים עם הפרעת אכילה סובלים מרמה כלשהי של דכאון ו/או חרדות. אני בעצמי, אף פעם לא סבלתי מדכאונות לפניי הפרעת האכילה, אבל ככל שהייתי לכודה בה יותר זמן הדכאון שלי החמיר, מה שגרם לי לניסיון התאבדות שהרס את הבריאות שלי למשך הרבה מאוד זמן לאחר מכן. זה נגרם בשל שינויים בתפקוד המוח שלך. קראת את "מחקר ההרעבה מיניסוטה"? אני כן, וזה אחד הממצאים הבולטים שהתגלו במחקר הזה. מצטטת חלק:
"גבר אחד חתך שלוש אצבעות. שניים אחרים הפכו לפסיכוטים. 20% חוו בעיות רגשיות חמורות. הם חוו דכאון, חרדה, עצבים ואיבדו עיניין בסקס ונשים. ציטוט מאחד הגברים:
זה כמעט בלתי נסבל לראות אותה אפילו כשהיא מבקרת אותי במעבדה. זה דורש ממני מאמץ לרצות להחזיק לה את היד. אם אנחנו רואים סדרה, החלק הכי מעניין עבורי הוא החלק שמראה אנשים אוכלים.
אחריי הזנה מחדש ועלייה במשקל, הגברים החלו בהדרגה לחזור לעצמם".
במילים אחרות, עם שיקום מלא הדכאון/החרדות שאת חווה יעברו, או לפחות ישתפרו באופן דרסטי.
שאלה/ למה את חושבת ששיקום אמיתי הוא נחוץ אם את בריאה פיזית ואופן החשיבה שלך לא גרוע בהרבה מאנשים שעושים דיאטות או כושר?
תשובה/ למה את חושבת שטיפול בדכאון הוא הכרחי? זה לא בסדר להיות קצת מדוכאת? כי זה המצב של אנשים רבים! אותו הדבר עם חרדות. למה שננסה להחלים מחרדות, כשיש גם ככה הרבה אנשים עם אותה הבעיה?
מה את היית עונה אם הייתי אומרת לך את זה? היית מגלגלת עיניים ומזכירה לי שיש עזרה לאנשים עם דכאון ו/או חרדות, ושהם יכולים להרגיש טוב יותר.
הפרעת אכילה היא מחלה נפשית אמיתית שדורשת טיפול, את לא יכולה לבחור אם את רוצה הפרעת אכילה או לא. שיקום לעומת זאת, הוא בחירה. אם את רוצה לבזבז את שארית חייך לכודה באובססיה נטולת פואנטה לאוכל, גוף ו/או התעמלות כי זה המצב של הרבה אנשים, אז תרגישי חופשייה לעשות את זה. אבל את לא חייבת.
בריאות פיזית? טוב, על זה ניתן לדון לא מעט כשאנחנו מדברים על מלכוד הכושר שהרבה אנשים נופלים אליו, וכולל הגבלה קלורית. הגבלה קלורית גורמת לנו להיות חולים פיזית ומנטאלית.
שאלה/ היי, אני סובלת מאנורקסיה כבר שלוש שנים אבל אני סוף סוף נלחמת בשביל לקבל את החיים שלי בחזרה. אני דיי טובה בלעקוב לאחר התפריט שלי ואני לא עושה ספורט בכלל. הבעיה היא שאחריי שלוש שנים, מחשבות רעות הפכו לנעין "הרגל" ומה שאני מנסה לעשות את מנת להימנע מזה הוא פשוט לעשות הרבה דברים אחרים (נגיד שיעורים יוגה קלים- מה שלא נחשב פעילות גופנית)... אני ממש רוצה למלא את הימים שלי ככה שאני לא אצטרך לחשוב על אוכל. את חושבת שזה הדבר הנכון או שאני פשוט צריכה לנוח בבית?
תשובה/ אני חושבת שאת לא צריכה לדאוג יותר מידיי מהמחשבות הרעות. את בשיקום, ומחשבות רעות זה נורמלי. כשאת לא תהיה יותר בתת תזונה ו/או בתת משקל (עבור הגוף שלך) המחשבות האלו יהפכו לחלשות יותר. הן אולי לא יעברו לחלוטין, אבל אני יכולה להבטיח לך שהן יהפכו לכל כך הרבה יותר חלשות ונדירות! את לא צריכה להתמודד או לנתח את המחשבות האלו, אם זאת להיות תמיד עסוקה בבריחה מהן, אפילו שלא מדובר בהתעמלות ככלי להסחה, יכול להיות לא הדבר הכי אופטימאלי, הדחקה זו לא דרך להשלים עם דברים. זה חשוב לנסות להיות רגועה כמה שיותר במהלך השיקום.
שאלה/ אני בשיקום ואני מתקשה עם להשלים עם העובדה שיש לי מחלה נפשית היות ואף פעם לא הייתי בממש בתת משקל או בבית חולים... ירדתי במשקל והייתי צריכה לעלות בחזרה כולה 6-7 קילו אבל זה הכל ועכשיו אני במשקל בריא אבל אני ממש מפחדת לאכול אוכל נורמאלי שהוא לא בריא בגלל שאני מפחדת שאני אעלה במשקל! ואני לא רוצה לעלות במשקל אבל אני לא קרובה אפילו טיפה ללהחלים מנטאלית. האם את חושבת שאני יכולה להתאמן? ומה אני צריכה לאכול?
תשובה/ הפרעת אכילה לא סובבת סביב להיות הכי רזה או חולה. תקראי את הפוסט הזה והזה. לא הייתי מאושפזת במחלקה סגורה אף פעם גם כן, אבל עדיין הייתי מאוד חולה. לחלק מהאנשים שסובלים מהפרעת אכילה יש BMI 30, לחלק BMI 16, תקראי את הפוסט הזה. הייתה לי הפרעת אכילה חמורה בזמן שהייתי מבחינה רפואית במשקל תקין, והייתה לי הפרעת אכילה חמורה בזמן שהייתי מבחינה רפואית בתת משקל חמור. ובואי לא נשכח כמה הBMI הוא כלי מחורבן לאינדיקציה לבריאות.
כשאת בתת תזונה או/ו בתת משקל עבור הגוף שלך (מתחת למשקל הטבעי לגוף שלך, מה שאומר שאת יכולה להיות במשקל תקין על פי הBMI אבל למעשה בתת משקל עבור הגוף האינדיווידואלי שלך) המוח שלך הופך להיות למאוד אובססיבי. זה סימן להרעבה. כאן את יכולה לראות תסמינים למצב הרעבה. האם את יכולה לזהות אחד מהם אצלך? הנה דוגמא:
נינה נמצאת באופן טבעי על BMI 23. היא מפתחת הפרעת אכילה, ויורדת לBMI 18. היא מתחילה שיקום, ועולה לBMI 20. היא שמה לב לכך שהמשקל שלה הוא בריא מבחינת הBMI, אבל הגוף והמוח שלה לא. נינה משחררת את השליטה של הפרעת האכילה, ומתחילה לאכול כמה שהיא באמת רוצה לאכול- הרעב הקיצוני מגיע. היא אוכלת 10,000 קלוריות ליום. היא מבועתת. היא מעלה במשקל מהר, והיא בטוחה שהיא אף פעם לא תפסיק לעלות במשקל ושהיא תפתח הפרעת אכילה כפייתית. לאחר זמן מה, נינה חוזרת לBMI 23. המשקל שלה מתייצב, המוח שלה מרגיש בריא יותר, והיא מתחילה לראות את עצמה כמו שהיא באמת- יפהפייה!
כשאני הייתי מתחת למשקל הטבעי לגוף שלי, המוח שלי היה רחוק מבריא. משהו השתנה באופן החשיבה שלי ברגע שהעליתי את הקילוגרמים האחרונים. בשיקום את צריכה להימנע מהתעמלות ולאכול 2500-3000+ קלוריות מידיי יום, לצד ליווי רפואי. שאלה/ זה הזמן הארוך ביותר שאני נמצאת במשקל בריא, והמוח שלי מרגיש כל כך הרבה יותר בריא ונקי ממחשבות רעות. האם זה בגלל שהמוח והגוף שלי תיקנו את עצמם?
תשובה/ כן! משהו באמת משתנה באופן שאנחנו חושבים כשאנחנו מעלים במשקל ואוכלים מספיק. חוויתי את אותו הדבר בדיוק. כל כך הרבה מהסימפטומים שאנחנו חווים הם פשוט תופעות לוואי לתת משקל (עבור הגוף שלנו) ו/או תת תזונה. תמשיכי ככה :)
שאלה/ אני אוכלת יותר כבר שלוש שבועות, לא 3000 קלוריות אבל 2000-2500. אני אמורה להתחיל לאכול 3000 אבל אני מרגישה עצומה עכשיו. חשבתי לחזור להרגלי האכילה הישנים שלי (טריגר: 1000-1300 קלוריות). אני ממש צריכה סיבה לא לפרוש, מה ייקרה לגוף שלי אם אני נתתי לו יותר קלוריות כמה שבועות ואז אני אתחיל להגביל את הקלוריות שלי שוב?
תשובה/ ככל הנראה תקפצי בחזרה למצב הרעבה ותשמרי או אפילו תעלי במשקל על 1000-1500. אני חוויתי את זה בעצמי. חזרתי הביתה מחופשה בה אכלתי למעשה יותר מהרגיל (למרות שזה לא היה אפילו קרוב למספיק!), נפלתי מיד להגבלה קלורית בטווח ה1000 קלוריות, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מעלה 3 קילו בחודש-חודשיים. הייתה גם תקופה שאכלתי פחות מ1XXX ועליתי 7 קילו בכמה חודשים. זו הסיבה למה אנשים רבים מוצאים את עצמם דווקא מעלים במשקל כשהם מפתחים הפרעת אכילה, לעיתים מעל המשקל הטבעי לגוף שלהם. אני מניחה שאין צורך לציין את זה שלא קיבלתי את המחזור שלי בחזרה ולא הייתי בריאה יותר פיזית או נפשית אפילו טיפ טיפה? היה לי כל כך קר כל הזמן, אובססיבית, עצובה, אדישה. עם החוויה הזאת הייתה בטוחה לגמרי שאני שונה מכולם, שהרסתי את חילוף החומרים שלי לנצח, ושאני החד קרן, אבל נחשי מה? שנה לאחר מכן והייתי צריכה פי 3 יותר מהכמות הזאת בשביל לעלות את אותה כמות משקל. למעשה, לאחר הימים הגרועים ביותר באנורקסיה, הייתי צריכה פי 8 קלוריות רק בשביל לעלות קילו אחד מסכן בשבוע. ככל הנראה זה ייגרום לך להרגיש טוב יותר מנטאלית כי המוח שלך יהפך לפחות מורעב ואובססיבי. למה שלא תיתני לזה צ'אנס?
האם שמעת איי פעם בן אדם אומר "וואו, אני כל כך שמח שהפסקתי עם השיקום, אני אוהב את החיים שלי כאדם חולה, 1000-1500 קלוריות זה הדבר!" לא. האם שמעת איי פעם אדם אומר "שיקום היה קשה בטירוף, הרגשתי שאני רוצה לוותר כל כך הרבה פעמים, אבל אני כל כך שמח שעשיתי את זה!"? כן. ואם לא, אז הנה, את שומעת את זה פעם ראשונה ממני. האם שמעת איי פעם אדם אומר "וואי, שיקום היה מה-זה קל. אף פעם לא היה לי את החשק להפסיק איתו"? לא. שיקום לא אמור להיות קל. אני לא יכולה אפילו לספור על האצבעות שלי כמה פעמים רציתי לוותר. אבל לא וויתרתי, ואני כל כך שמחה שלא.
ואתגר קטן בשבילך: קחי נייר. תציירי קו באמצע שיחצה אותו לשני צדדים. בצד אחד תרשמי: סיבות לשיקום. בצד השני תרשמי: סיבות לפרוש מהשיקום. איפה יש לך יותר סיבות? את יכולה לקבל קצת השראה בפוסט הזה, ומהסרטון הזה:
שאלה/ איך אני נרגעת ומסיחה את דעתי מהאוכל והגוף שלי?
תשובה/ אני אהבתי להסיח את עצמי ממחשבות כאלו באמצעות תשחצים, דיבור עם חברים (בין אם זה בטלפון, בווצאפ או פנים מול פנים), להסתכל על בנים בטינדר (), קריאה, סדרות קומדיה, סרטי אימה ורק לאחר מכן הייתי קצת יותר רגועה. אני מניחה שזה משהו מאוד אינדיוודיאולי. אני גם אוהבת לעשות אמבטיות, אבל כן זה יכול להיות קשה ממש למנוע מעצמך מלחשוב על הגוף שלך, אז מה שאני הייתי עושה היה לשים טונות של סבון והבועות היו מסיחות אותי מהכל. חלק מהאנשים אוהבים לעשות מדיטציות או דימיון מודרך. כשאת יושבת במקום שקט ועוצמת עיניים, מדמיינת משהו מרגיע, לדוגמא אצלי זה לשבת ליד מדורה עם הכלב שלי על הרגליים שלי. את יכולה לדמיין משהו לכמה דקות וזה באמת יכול לעזור לך להרגע ואז את יכולה למצוא דברים אחרים שיסיחו אותך (כמו שאמרתי, קריאה, טלוויזיה, שופינג אינטרנטי), הרשימה היא באמת אינסופית.
שאלה/ אני מתקשה עם לאכול מה שאני רוצה, אני פשוט רוצה לאכול מתי שאני רעבה, מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, בלי משקל, מספרים והתקפי חרדה. זה פשוט כל כך מפחיד, איך אני יכולה להתחיל לעשות את זה לאט לאט מבלי התקפי חרדה?
תשובה/ שזה נוגע ללהתחרפן בגלל שאת מעלה את צריכת הקלוריות שלך ו/או מעלה במשקל, את פשוט חייבת לקבל את הרגשות השליליים האלה ולא לתת לזה להשפיע על ההתנהגות שלך. אם את רוצה להתחיל לאט לאט לאתגר את עצמך עם מאכלים שמפחידים אותך, זה בסדר. הרבה אנשים מסוגלים פשוט לשחרר את החוקים ולאכול. תדמייני את כל העוצמה והמסירות שנתת להפרעת האכילה שלך. את יכולה להשתמש בזה בשביל להחלים. לשחרר ב100% זו כנראה הדרך הטובה ביותר, אבל אצל חלק זה מוביל לעוד יותר הגבלה קלורית, הקאות ו/או התעמלות גופנית קיצונית. אם את רוצה לעשות את זה בהדרגה, את יכולה לדוגמא להוסיף חתיכה קטנה של מאכל מפחיד לארוחה שלך בכל יום. תתכנני אתגר ליום הבא ביום שלפניו. תרשמי לעצמך למה זה דבר טוב, ולמה את לא צריכה לדאוג או להרגיש מפוחדת .
אני הייתי מזכירה לעצמי שזה לא אמיתי. שאין לי שום סיבה להרגיש אשמה- אני לא עושה שום דבר רע כשאני אוכלת. הרגשות האלו הם חלק מהשיקום. אל תנסי לגרש אותם. תקבלי את הנוכחות שלהם, פשוט אל תתני להם לפגוע בך. בסך הכל, אלו רק מחשבות/רגשות. תגידי לעצמך "אוקיי, אני מרגישה מחורבן עכשיו, אבל זאת רק הוכחה לכך שאני עובדת קשה והורגת את הפרעת האכילה שלי- הרוב נוטים לצרוח כשהם גוססים. זה יעבור. אני מרשה לעצמי להרגיש בצורה הזו, זה בסדר לא להיות בסדר, אבל זה לא בסדר לעשות דברים שטותיים. אם אעשה, המחשבות האלו יישארו איתי עד היום שאמות. אני רוצה שיקום. מחשבות לא יכולות לפגוע בי אלא אם כן אני מרשה להם. תסמכי עליי כשאני אומרת לך שהמחשבות יתפוגגו עם הזמן, כל עוד את לא נכנעת לפיתוי שלהן.
שאלה/ אני במשקל בריא, אוכלת 2200-2600 קלוריות ביום, פחות או יותר הפסקתי להתאמן (לפעמים אני נכנעת לאשמה ומתאמנת), אבל אין לי מחזור. כולם מדברים על זה שיש רגע שיש איזה סוויץ' במוח והכל הופך לפשוט יותר. אבל אני עדיין מתקשה עם מאכלים מפחידים, אשמה מחוסר בפעילות גופנית, ואכילה של יותר מידיי קלוריות ואני פשוט לא מבינה למה המוח שלי לא נרפא עכשיו כשאני אוכלת יותר והגעתי סוף סוף למשקל תקין.
תשובה/ הדבר הכי חשוב שאת צריכה לדעת הוא שהמושג "משקל בריא" הוא לא תמיד נכון לכולנו. למעשה, טווח המשקל "הנורמלי" הוא לא באמת כזה נורמלי. לרוב האנשים אין BMI של 18.5-25, אלא BMI של 23-31. זה כן אפשרי להיות במשקל התקין לגוף שלך בBMI 18.5, לפחות מ1% מהאוכלוסייה יש BMI טבעי נמוך כזה. ורק ל4ֵ% מהאוכלוסייה יש BMI טבעי בטווח של 18.5-20. אז אם נסתכל על הסטטיקה, רוב הסיכויים שאת לא באופן טבעי בBMI 18.5, וזה עוד לפניי שהתייחסתי לכל הדברים שאת מתארת בשאלה שלך.
דברים אחרים שאת צריכה לשמור במחשבה:
-אל תכנעי לפחדים שלך, אל תתאמני בגלל שאת מרגישה אשמה. זה רק הופך את זה ליותר קשה להתנגד לדחף פעם הבא. התעמלות יכולה להיות אחת מהסיבות למדוע את עדיין מתקשה כל כך.
-את בטוחה שאת אוכלת מספיק? תזכרי שהמינימום בשיקום הוא 2500-3000, וזה לא המקסימום. רמז: אין דבר כזה מקסימום.
-כל התסמינים שציינת בשאלה הם תופעות לוואי של הרעבה. כן, אכלת יותר והאמנת פחות, אבל ככל הנראה את צריכה לאכול הרבה יותר ולא להתאמן בכלל. הסימפטומים האלה יפתרו עם עלייה בצריכת המזון והפסקה מוחלטת מספורט, ועלייה נוספת במשקל אם זה מה שהגוף שלך צריך בשביל להיות בריא.
אל תתני לאשמה לעצור אותך מלאכול. אכילה עם הזמן תעצור את האשמה. לקבל את המחזור זה משהו שיכול לא להיות קשור בכלל למשקל שלך. חלק מהאנשים מאבדים אותו אחריי שהם לא אוכלים מספיק למשך כולה שבוע, אחרים לעולם לא מאבדים אותו למרות שהם בתת משקל קיצוני. חלק מהאנשים מקבלים אותו חזרה לאחר שבוע בשיקום (אני! כשעדיין הייתי בתת משקל מטורף!), חלק מקבלים אותו חזרה רק לאחר שהם מגיעים למשקל הטבעי שלהם ונשארים עליו לאורך כמה חודשים.
שאלה/ האם יש לך טיפים כלשהם לאיך עושים שופינג לבגדים חדשים (אחריי שעלית במשקל ונהייתי גדולה יותר) או איך להתמודד עם דימוי גוף בצורה של מחשבות שליליות?
תשובה/ אני לא יודעת כמה החלמת ואיפה את מבחינה מנטאלית, אבל מהחוויה שלי הייתי פשוט צריכה לחכות. זה לקח לי יותר משישה חודשים עד שהייתי מוכנה ללכת לשופינג שוב. (עשיתי את זה 2-1 פעמים לפניי כן, ורק כי הייתי חייבת, ולא נהנתי מזה בכלל). בכמה חודשים ראשונים, כשהגוף שלי עדיין היה "חדש" עבורי, יכולתי בקושי להסתכל על המידה "החדשה" שלי מבלי לחטוף התמוטטות עצבים, יכולתי בקושי למדוד בגדים חדשים (או ישנים...) מבלי להתחרפן. אז חיכיתי כמה חודשים לאחר מכן, לאחר שלא שיניתי בעצמי פיזית שום דבר, דברים התחילו להראות אחרים. הגוף שלי לא הרגיש "לא נכון" יותר. התחלתי להרגיש שהבגדים שאני לובשת (כל עוד הם נוחים לי) הם אני, כלומר הם מתאימים לגוף שלי, פשוט התרגלתי לכך שזה הגוף שלי והוא כבר לא נראה לי כל כך משונה וחדש ומפחיד ונורא. בעיקרון, סבלנות וקצת body positivy (אוקיי אולי קצת הרבה).
שאלה/ היי, אני בשיקום ואני חושבת שהגעתי למשקל התקין שלי לפניי חודשיים וסימני הרעב שלי מתחילים להיות נורמליים. אז אני מניחה שהגעתי למשקל הבריא לגוף שלי. אבל אני עדיין סובלת מדכאון מידיי פעם. האם זה אפשרי שהדכאון שלי אינו תסמין להרעבה אז הוא לא יעבור רק על ידי לאכול מספיק? אני כל כך מאוכזבת כי איבדתי את כל הפחד מאוכל וקיבלתי את המחזור והגוף הבריא שלי בחזרה אבל אני עדיין מרגישה בדכאון.
תשובה/ היי, כן זה אפשרי. דיכאון הוא לעיתים קרובות תופעת לוואי של הרעבה, אבל לפעמים הוא בא כמחלה נפשית משל עצמה ולא כתופעה למחלה אחרת. הייתי על כדורים נוגדי דכאון בזמן השיקום לאורך זמן מה, ואז קצת לפניי שהגעתי למשקל התקין שלי הפסקתי לקחת אותם כי הרגשתי מדהים! אבל, אחריי שהגעתי למשקל תקין, למרות שאיבדתי את הפחד מאוכל ואת דימוי הגוף השלילי, תחושת הדכאון הישנה התחילה לחזור, ואז הבנתי שהדכאון אולי לא היה רק תוצר לוואי של הפרעת האכילה אלא מחלה נפרדת שפשוט החמירה בגלל ההרעבה. אז, עכשיו אני בריאה ומשוקמת, אבל קיבלתי את העובדה שאני עדיין צריכה עזרה, ואני לוקחת את הכדורים שלי. אל תהיה מאוכזבת או מבויישת! פשוט תקבלי את העזרה שאת צריכה. זה בסדר גמור לקבל תמיכה, למעשה זאת חובה.
שאלה/ אני בוכה הרבה ומרגישה עצובה ובחרדה לעיתים קרובות. אני לא חושבת שזאת אני אבל אני מבועתת מהמחשבה שכן- האם להיות בתת משקל יכול לגרום לדכאון או לחרדה? האם זה יעבור כשאני אהיה בריאה?
תשובה/ כן, הפרעת אכילה יכולה ורוב הסיכויים שתגרום לדכאון או/וגם לחרדה. הרושם הכללי שקיבלתי הוא שרוב האנשים (!) עם הפרעת אכילה סובלים מרמה כלשהי של דכאון או/וגם חרדות. זה נגרם על ידי שינויים במוח שלך. אולי קראת את מחקר ההרעבה מיניסוטה? או שאולי לא. אבל אני כן, וזה אחד הממצאים הבולטים במחקר הזה.
אצטט חלק:
"בעיות נפשיות- גבר אחד חתך לעצמו שלוש אצבעות. שניים הפכו לפסיכוטים. 20% חוו בעיות רגשיות חמורות. הם הפכו לדכאונים, חרדתיים, עצבניים ואיבדו עיניין בסקס ובנשים. ציטוט מאחד מהשתתפים: "זה כמעט יותר מידיי סבל לראות אותה אפילו כשהיא מבקרת אותי במעבדה. זה דורש מאמץ גדול ממני להחזיק לה את היד. אם אנחנו רואים תוכנית, החלק המעניין ביותר הוא הסצינות שבה רואים אנשים אוכלים".
לאחר הזנה מחודשת ושחזור המשקל, הגברים חזרו בהדרגתיות להיות עצמם שוב. במילים אחרות, עם שיקום מלא, הדכאון ו/וגם החרדה שאת חווה יעבור, או לפחות יישתפרו באופן דרסטי.
שאלה/ האם חווית דכאון חמור כשהיית במצב הרעבה ועלית במשקל עם 1000 קלוריות ליום? אני מרגישה שזה מה שקורה לי וזו אולי הסיבה שאני לא מצליחה למשוך את עצמי החוצה מתוך הדכאון הנוראי הזה.
תשובה/ כן, חוויתי אותו. למה זו לא יכולה להיות מוטיבציה עבורך להחלים? אל תתמקדי בלחלץ את עצמך מהדכאון, את לא יכולה להחליט שאת מפסיקה להיות בדכאון, אבל את כן יכולה להחליט להחלים מהפרעת אכילה. זה בערך כמו שאת לא יכולה פשוט להגיד לגוף שלך "אני רוצה לקבל את המחזור שלי בחזרה" ובום, את מקבלת אותו, את צריכה למצוא את השורש לבעיה: הפרעת האכילה. כמובן, הדכאון שלך יכול להיות מקושר גם לדברים אחרים, אבל אני יכולה להבטיח לך ששיקום ייגרום לדכאון שלך לפחות להיות חלש יותר, אם לא להיעלם לגמרי. אבל תזכרי דבר אחר: שיקום לוקח זמן. שיקום זה דבר כואב. המצב רוח שלך בשיקום יכול לעלות למעלה ולמטה כמו רכבת הרים. אבל רכבת ההרים הזאת בסופו של דבר תגיע ליעד שלה ותעצור- אלא אם כן את פורשת, ולעולם לא מגיעה למטרה שלך! תזכירי לעצמך ששום דבר לא מפחיד וכואב מלבזבז את שארית חייך בענן הנוראי הזה של הפרעת אכילה.
שאלה/ אני בשיקום מאנורקסיה כבר כמה חודשים ועכשיו אני במשקל בריא שוב פעם אבל הבעיה שלי היא שאני לא יכולה להתמודד עם איך שאני ניראית והתחלתי להגביל את צריכת הקלוריות שלי שוב. חוץ מזה גם הדכאון שלי והמחשבות האובדניות מחמירים כל יום. הפסיכולוג שלי וכמה חברים שסובלים גם כן מהפרעות אכילה ממליצים לי לאשפז את עצמי, אבל אני לא רוצה לפספס את הבית ספר בגלל שאני יודעת שזה אומר שאני אצטרך להשאר כיתה ואאבד את כל החברים שלי. מה אני צריכה לעשות?
תשובה/ מה הפואנטה בחינוך והשכלה אם את חולה מידיי מכדי להשתמש בו או ליהנות ממנו, או במקרה הגרוע יותר, מתה? אם הפסיכולוג שלך ואנשים אחרים ממליצים לך להתאשפז, אז כנראה יש לכך סיבה טובה. להגביל את התזונה שלך (משמע להרעיב את עצמך), להיות בדכאון ולחוות מחשבות דיכאוניות- כל אלו הם לא בדיחה- זה דבר חמור בטירוף שיכול להרוג אותך. את לא תאבדי את החברים שלך. אם את מאבדת את החברים שלך בגלל שאת צריכה להציל את החיים שלך על ידי להתאשפז, אז הם לא שווים את החברות שלך.
אני אגיד את המובן מאליו: אל תגבילי את צריכת המזון שלך. הגבלה קלורית בכל צורה שהיא, תגרום כמעט בכל המקרים, להחמרת המצב- דימוי הגוף שלך יהפוך לנוראי עוד יותר, הדכאון והמחשבות האובדניות יחמירו. זאת עובדה. הסיבה לכך היא תגובה כימית להרעבה שמתרחשת במוח שלך. מוסבר כאן.
בריאות קודם. תשארי חזקה ותטפלי בעצמך. אין לך מה להפסיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
RecoverED.
), קריאה, סדרות קומדיה, סרטי אימה ורק לאחר מכן הייתי קצת יותר רגועה. אני מניחה שזה משהו מאוד אינדיוודיאולי. אני גם אוהבת לעשות אמבטיות, אבל כן זה יכול להיות קשה ממש למנוע מעצמך מלחשוב על הגוף שלך, אז מה שאני הייתי עושה היה לשים טונות של סבון והבועות היו מסיחות אותי מהכל. חלק מהאנשים אוהבים לעשות מדיטציות או דימיון מודרך. כשאת יושבת במקום שקט ועוצמת עיניים, מדמיינת משהו מרגיע, לדוגמא אצלי זה לשבת ליד מדורה עם הכלב שלי על הרגליים שלי. את יכולה לדמיין משהו לכמה דקות וזה באמת יכול לעזור לך להרגע ואז את יכולה למצוא דברים אחרים שיסיחו אותך (כמו שאמרתי, קריאה, טלוויזיה, שופינג אינטרנטי), הרשימה היא באמת אינסופית.