חיבוק, הבנה, לבכות. זה מה שאני צריך עכשיו.
אין בי עוד כוח בכל יום לנסוע שוב ושוב לאותו המקום - לעבודה, למשרד, לכלוב.
זה הפוסט הראשון בו אני כותב באמת באופן ישיר על חיי. משום מה עכשיו זה מרגיש נכון.
ארבעה שינויים וכולם קרו בבת אחת: אובדן האמונה בכוח עליון, הפרידה ממנה, השחרור מצה"ל והיציאה החוצה מהעולם הממוחשב שלי לגלות את עולם הבילויים והחברה, בו לרוב אני מרגיש זר ולא שייך, ובכנות הייתי מעדיף להישאר בפנים (my little safe zone).
כלפי חוץ אני נראה יציב למדי, בייחוד לאנשים שאינם מכירים אותי מקרוב או לעומק. לפעמים אני תוהה לגבי הקטגוריה בה נכללים הוריי.
כולם גאים בי על ההתמודדות וההתגברות, על כך שאני מצליח יותר מאנשים הבריאים בנפשם. כולם משבחים אותי על הישגיי. כולם עלולים לטעות ולחשוב שחיי הם גן עדן, כשלמעשה הם גיהנום. אחרי הכל זה עניין של השקפה ונקודת מבט.
הסתדרתי בחיים ומצאתי את עצמי, כך כולם חושבים. האמנם? אני בסה"כ נכנעתי לדרישות החברה הקפיטליסטית הדורסנית הזו. אין באמת חופש; אנחנו עבדים.
אני משדר יציבות לכל עבר, כשבעצם סערה גדולה מתחוללת בתוכי. אני שבר כלי, ורק מעטים יודעים זאת. גם אלו שיודעים, ברובם, חושבים שזה מצב יחסית רגיל עבור כל בן אדם, בייחוד לאחד עם חרדות.
המשפחה שלי שמחה מכך שאני סוף סוף רוכש לעצמי חברים חדשים, יוצא לבלות בתדירות יחסית גבוהה וכבר לא רק בבית על המחשב במשך כל זמני הפנוי.
אולי אנשים היו כמהים להתחלף איתי, אלא שלאף אחד אין מושג במה זה כרוך.
הכל מסכה. אני מרגיש כמו סוכן סמוי של המשרד לשילוב חרדתיים ודיכאוניים. אני מגבש לעצמי זהות מדומה - משדר שהכל בסדר, כשבעצם שום דבר אינו בסדר.
בחיי, אין לזה סוף. הרבה יותר קשה ליצור ולתחזק מצג שווא מאשר לקרוס לגמרי כשכולם יודעים מה אתה עובר.
איני יודע כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד, ואם בסופו של דבר אקרוס לחלוטין.
זו אולי תקופה; זה אולי משהו חולף. אולי אפשר לעבוד על זה. אין לי מושג.
אני פשוט חייב חיבוק, הבנה ולבכות.
והנה שיר שמתאר מילה במילה את מה שאני חווה ומרגיש כעת:
You keep your pride while I die inside every day
No, I can't lie anymore, won't pretend
I've done all I can
You can't imagine
The hell I'm going through
Not asking you to save me
I'm too far from heaven
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
