היה זה יום חורפי וגשום, יום שאינו ככלל הימים, מהימים הללו שנחרטים לך בזיכרון. ענני הגשם התקבצו בשמיים להמטיר עלינו את ממטרי רוחם. אני יודע שאת אוהבת גשם, חשבתי לעצמי. כך גם אני. מחר מתחילות חגיגות פורים, והיום? היום אני פוגש אותך.
יצאתי מהעבודה מוקדם, בסביבות 16:30. כשרוחות החורף מנשבות באוויר, צעדתי את דרכי למסוף שבמרכז ת"א. על עדשות משקפיי הצטברו טיפות רבות של גשם, אך זה מעולם לא הרתיע אותי. לאחר מספר ימים של התכתבויות רבות במייל, סופסוף אזכה לראותך.
כשעליתי לאוטובוס לירושלים, הפעלתי בנגן את האלבום האהוב עליי של קאמל, "אווזת השלג". אני זוכר שניסיתי לשלוח לך אותו, אך ניסיון זה לא צלח. בדיעבד אני חושב שהיה עליי להביא לך אותו על דיסק.
הדרך לירושלים תמיד הייתה נהדרת בעיני רוחי. איכשהו כל פעם מחדש אני סופג את כל האווירה הירושלמית ישר לתוכי. משהו בעיר הזו מעניק לי תחושה כל כך מיוחדת בכל ביקור בה. וכשמזג האוויר חורפי, הזיכרון שלי עובד הכי טוב. תשומת הלב לפרטים הקטנים מתחדדת. אולי זה הריח, ניחוח הפטריכור של הגשם המטפטף על האדמה היבשה ועל העצים הירוקים שגורם להכל להיצרב בזיכרוני כל כך טוב.
משום מה יש לי קטע עם זיכרונות של חורף. הם הרבה יותר חזקים, הרבה יותר מוחשיים כשאני מעלה אותם בזיכרוני. אולי לכל אדם יש איזושהי מחזוריות של הדגשת התכונות שבו. אולי אצלי זוהי פעולת הזיכרון שמתבלטת לה בעונת החורף. אולי זו דווקא הכמיהה התמידית העזה שלי לחורף שגורמת לזיכרונות הללו להיות זמינים הרבה יותר. ספקולציות כאלו של תהייה, כמו חלומות של דפרגמנטציה של מחשבות. איכשהו תמיד החורף מוסיף לסיפורים מימד כלשהו של אטמוספריות ייחודית, מימד כלשהו של סינסתזיה מעומעמת.
דייט, לא דייט. בכנות אינני יודע מה זה היה. אולי עדיף לא להגדיר, להשאיר את זה כך. אינני יודע עד כמה את זוכרת. היה לי ממש קר, אבל אהבתי את זה. הסתבכנו קצת עם הכרטיסים לרכבת הקלה, אבל בסופו של דבר הסתדרנו, לאחר שעזרת שם לעוד כמה אנשים.
כשנסענו ברכבת סיפרת לי על אמא שלך ועל תיאוריית החייזרים שלה, וסיפרת לי גם על שוויצריה המרהיבה. אני כמובן לא זוכר הכל עד הסוף, אבל אני סבור שזה מספיק. העיקר שאני זוכר אנשים. זוכר טוב מאוד, מיותר לציין.
אני זוכר בעיקר שהרגשתי ממש נוח, כה שלו, לצעוד שם יחד איתך בסמטאות העיר הגשומות. הו, איך הגשם הלך והתחזק בעודנו מחפשים מקום חמים לשבת בו. אני זוכר שגברים מעוטרים במטריה הציעו לנו להיכנס לברים, אולם ללא הצלחה. חלפנו ליד בר כלשהו שבו התנגן השיר הנודע של קנזס, "Carry On Wayward Son". די הופתעתי שלא הכרת אותו.
הגשם הלך והתחזק עד כדי כך שהתרטבנו שנינו יתר על המידה, אז החלטנו למצוא לנו מפלט בבית הוופל שלידו היינו באותם הרגעים. העובדה שהרטבנו את הפרקט ברגע בו משום מקום נחתנו להם בסערה בתוך בית הוופל הייתה מאוד מבדרת בעיניי.
הזמנו לנו איזה סופלה, ודיברנו. דיברנו בין השאר על מוזיקה (איך לא?), על החרדה שלי, על הדיכאון שלך, על ניסיונות ההתאבדות שלא צלחו. הקשבתי. קמתי לחבק אותך. נפתחת אליי מהר, מהר מדי. את לא היחידה. אנשים רבים נוטים למצוא בי ביטחון מהר מאוד.
כשיצאנו מבית הוופל הגשם כבר חדל להמטיר, אך הדרכים הכמעט ריקות מבני אנוש עדיין רטובות היו, כשעליהן האפלה רבצה בחסד. דיברנו על גורל, על בחירה חופשית, כשאנו צועדים לנו בדרך לרכבת הקלה, לנסוע לתחנה המרכזית, שם ניפרד לשלום. החזקנו ידיים. זה הרגיש כה אמיתי, כה משמעותי. אינני יודע כמה היה היום הזה משמעותי עבורך, אבל עבורי היה זה יום הגדוש ברגעים קצרים של חיוך שכל כך שווה לחיות עבורם.
ברור שלא הספקתי להכיר אותך, וגם לא את אותי. אבל הזיכרון לא משקר. היה שם משהו מאוד מיוחד. כשנפרדנו לשלום חיבקתי אותך שוב, ואפילו נשקתי לשפתייך. זה היה נעים וכה מרגש. מאז לא ראיתיך שוב. כתבת לי שאת לא יכולה להיפתח לאנשים חדשים בתקופה הזו, לא בצורה כזו, לא אליי, לא עבור קשר זוגי, וגם לא עבור קשר חברותי. הבנתי; הבנתי זאת היטב. לפעמים זה הדבר הנכון לעשות, במיוחד במצבך. אבל העובדה הנפלאה היא שאני לא שוכח את היום הנפלא הזה שהיה.
הפסקול של אותו היום, "אווזת השלג", תמיד מעלה בי את אותן התחושות של חורף, של גשם, גם כשחם מאוד בחוץ. וכשאין עננים בשמיים, אני מדמיין אותם. קרוב לוודאי שאין לך מושג לגבי כל הדברים שאני כותב כאן, ואולי את גם לא אמורה לדעת.
כשהפסקנו לדבר ניהייתי חולה. אני די בטוח שהתקררתי שם איתך כהוגן. וגם הייתי קצת עצוב כי זה נגמר עוד בטרם זה בכלל התחיל, אבל תחושת הפספוס הזו חלפה והתנדפה לה במהרה. לאחר שהחלמתי פגשתי מישהי נפלאה, מישהי כל כך מיוחדת שלמדתי יחד איתה המון. הייתה לנו מערכת יחסים נהדרת. והפרידה הזו כל כך טרייה, עד שברטרוספקטיבה אני נזכר בכל אותן הפגישות הראשונות איתה, אבל איכשהו אני נזכר קצת גם בך. אולי כי ההתייחסות לרצף האירועים היא בלתי נמנעת. אחרי הכל, פגשתי אותה לראשונה כשבועיים לאחר שפגשתי אותך, כשבמהלך השבועיים הללו הייתי די חולה. גורל? צירוף מקרים? אולי כך כל זה היה אמור לקרות. תמיד תהיתי כיצד זה השפיע עלייך, אם בכלל.
הקיץ מאוד חם, מאוד מחרפן, ומעורר בי תמיד ציפייה לבואו של החורף. כשהייתי באמסטרדם בסוף יוני הסמטאות יחד עם הרכבת הקלה והגשם הזכירו לי קצת את ירושלים. ואף כל זה הזכיר לי את הביקור האחרון שלי בירושלים - בחורף, אז נפגשנו. אינני יודע מה הפואנטה של כל מה שכתבתי כאן מעבר להעלאת הזיכרון על הכתב. פשוט הרגשתי שזה הכרחי לעשות זאת. אולי זה כל העניין - את בת-זוגי בארבעת החודשים האחרונים הכרתי מיד לאחר שאת ואני ניתקנו את הקשר הקצרצר שהיה בינינו. אני רק מקווה שאת בסדר, על אף שזו תקווה די גדולה.
נ"ב - אני יודע שהיית אוהבת את המנגינה הזו מ"אווזת השלג":
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
