לפני למעלה מחודש ג'אוה שיגרה לי הישר לניו זילנד שרביט כתיבה בנושא התבגרות. עשיתי קצת backtrace, וגיליתי שאני הפונקציה השמינית(!) בשרשרת שהתחילה לפני כחודש וחצי ע"י דג מוזר.
זה לא שאני אוהב לתקוע שרביטים אצלי (ג'יז, כמה גס זה נשמע), אבל רק לפני שבוע חזרתי מהטיול הגדול (שהיה מאוד מבגר בפני עצמו), אז סלחו לי על כך שהשרביט כבר הספיק להעלות אבק.
אני מקווה שאחדש משהו שלא נכתב לפני כן (וגם אם לא, למי באמת אכפת? אנשים פה אוהבים את הכתיבה שלי) ושהמשורבטים הבאים שאבחר לא נבחרו לפני כן (בכל זאת, לא מתחשק לי לגרום לכולנו להיכנס לרקורסיה אינסופית).
Alright, cut the crap!
ראשית כל אשלח אתכם להאזין לשיר המצורף למטה "Innocence Faded" מהאלבום המצוין "Awake" של Dream Theater. את הליריקה ניתן למצוא כאן. למקרה שתהיתם - הוא נוגע לענייננו.
עכשיו אגש לעיקר: אז מהי התבגרות בעיניי? התבגרות היא אובדן התמימות, התפכחות - הידיעה שהעולם אינו כפי שתפשנו אותו בילדותנו. אחזק את דבריה של ג'אוה שתיארה את זה יפה - אנחנו כבר לא מרכז העולם; אנחנו הרבה יותר קטנים משחשבנו. בשיר הנ"ל Dream Theater מתארים זאת כמראה שנופלת מאחורינו ברגע שאנו מעזים להפסיק לבהות בה ולהסתכל בעיניים ערומות על העולם, על החברה, על הטבע ועל עצמנו - על ההתחדשות והפריחה שבכל אלה וגם על האכזריות והחורבן שמנגד להן.
התבגרות היא התעוררות - התפוצצות הבועה בה היינו במשך כל שנות חיינו עד כה - ההבנה שאין שלמות, אין אוטופיה, שהאושר כרוך בכאב רב, שאין שחור ולבן, אלא הרבה אפור שאנו צובעים בצבעים אחרים באמצעות ההתבוננות שלנו (מה שמזכיר במקצת את העטיפה הנפלאה של האלבום "Awake"). אנו חשופים ופגיעים יותר, אך כאן גם מגיע האתגר שלנו - לאזור אומץ ולהמשיך לצעוד, לנסות לטפס על פסגות בלי לפחד ליפול, לחזור לאחור אם צריך, לשנות ולצאת מאיזור הנוחות - להעז לרדת למטה מהפסגה כדי לטפס על פסגה גבוהה יותר. אם יש משהו שלמדתי בניו זילנד - החיים הרבה יותר מאתגרים אולם יפים כשהנוף הררי - ההליכה במישור בלבד משעממת, חסרת גיוון. אז כל העליות הקשות והמורדות החלקלקים, כל העמקים וההרים, הם עוד גוונים של צבע. הגאות והשפל, האושר והעצב, הם שני צדדים של אותו המטבע.
הידיעה המאכזבת הזו של חוסר השלמות, חוסר הצדק, של היותנו כה קטנים, היא גם בונה ומעצבת, כי על אף שאנו כל כך קטנים בהשוואה לעולם הגדול, אנחנו עדיין משכילים להבין שלמעשים שלנו עדיין ישנה משמעות בקנה מידה אדיר, ולמעשה עובדת היותנו קטנים אינה מונעת מאתנו להשפיע בגדול, לטובה או לרעה, כמו אפקט הפרפר או תגובת שרשרת של ביקוע גרעיני.
התבגרות היא גם ההתמודדות הראשונית מול הפחדים הכי גדולים שלנו, ההיתקלות הראשונית שלנו בהחלטות שישפיעו על עתידנו, על עתידם של הקרובים אלינו ולעיתים אף מעבר לכך.
התבגרות היא היכרות עם עצמנו ועם העולם כאחד. אנחנו פיסה אחת בפסיפס אנושי בלתי נגמר, צליל בסימפוניה בלתי נגמרת בעלת תמונות צבעוניות וקודרות שמתנגנת לה דורות על גבי דורות. אני חושב, אגב, שזה מוטיב שחוזר על עצמו בכתיבה שלי לאחרונה - עניין הסופיות מול האינסופיות והרגע מול הנצח, ונקודות ההשקה ביניהם.
הדבר הכי נפלא בכל זה הוא... שההתבגרות אף פעם לא מסתיימת - זקן ככל שתהיה, עדיין תוכל ללמוד מהצעיר שלידך. מורה טוב הוא מורה שגם לומד מתלמידיו.
זה הכל (טוב, לא באמת הכל), אבל בא לי לסיים כאן ולומר לכם שאני אוהב אתכם.
כינוי:
Ob5cur3d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
