Portals of My Mind

אני רואה אותם מגיחים מבין העננים הכהים שבשמיים הקודרים, במהירות כה גבוהה מצלקים הם את האדמה.

כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה שחרור, פורקן של מטענים חיוביים ושליליים. אני מתמלא באש, בתשוקות עזות, מורטות עצבים.

את מביטה מן המרפסת על מחול האורות הפוקד את עיירתנו. את קוראת לי לשוב.

בשיח מרוחק את מזמנת אותי להפיג קולות מאווייך, ממתינה בציפיה שהלילה אבוא לפדות את חובך.

אך מה מתוק העונג כי אליי נלווית עוצמת הסערה.

וכמו הברק אני מגיח אל ביתך עם סכין קצבים חדה ביד ימיני, בא אלייך לפרוק מטעני.

בשתיקה ובחיפזון נצמד אני אל גבך, דוחק אותך אל מעקה הבטיחות.

בלהט הרגע אני מושך בשיער ראשך בחוזקה עד אשר מבטך צופה מעלה.

ובחלוף הרגע - בידי האחת אני עוטף אותך ממותנך מטה ומחל לפרוט על מיתרי ערוותך.

בידי השנייה מצמיד הסכין לצווארך, מהדק אותה בפראיות עדינה עם כל ברק בו אנו חוזים.

את נאחזת במעקה בכבדות בעוד הגשם השוטף מרטיב את פנייך.

את נאנחת בקול תרועה, והשמיים משיבים לך ברעמי מחווה.

הבזק אחד, הבזק שני. אנחנו על הקצה כמעט מכל בחינה אפשרית, וזה עושה לנו טוב.