לכמה חודשים, היו לי חיים של נערה מתבגרת, עם חיים נורמליים. לדבר עם חברות, לצאת עם חברים, לדבר על בגדים ובנים. אני אפילו מחבבת מישהו. הייתי מאושרת. עבר חודש מאז התקף הדיכאון האחרון שלי, ושני החברים שלי שאני בד"כ מטפלת בדכאונות שלהם, התחילו לצאת, אז גם הם היו מאושרים. הכל היה בסדר, והאמנתי בזה.
אבל אחד החברים שוב נפל לתהום והוא גורר אותי איתו. לא משנה מה קרה, זה לא דורש פירוט, אבל הוא חזר לזה. חזר להכל. הוא רוצה להתאבד, פאקינג להתאבד. ואני צריכה להציל אותו, כמו תמיד, והחיים שלי שוב נדחקים לצד, כמו תמיד.

אתמול בכיתי באמת. לא בכיתי ככה שלוש שנים, פשוט פרצתי בבכי וייבבתי לחברה בטלפון עד שהיא הרגיעה אותי. היא תמיד מרגיעה.
אבל עכשיו, אמא שלי ביקשה ממני לבטל לה תורים באתר של קופת חולים. הסכמתי. כשביטלתי, ראיתי מתחת את הבדיקות המומלצות לה. אחת מהם הייתה לסרטן. ואני די בטוחה שפעם אחת ראיתי אצלה בדיקת קולונוסקופיה.
לא. לא. למה? לא אמא שלי, למה דווקא היא? והיא לא משתפת אותנו בכלום, בשום דבר.
רק המחשבה שאני אאבד אותה גורמת לי למחנק בגרון ורצון למות. בבקשה. בבקשה שאני טועה.
אני לא רוצה לאבד את הדבר היקר ביותר בכל חיי.
בבקשה.