18:00
ליאורה עדיין הייתה אצלי כשחזרנו מהסנטר. התחלתי להיכנס להתקף אנרגיה,  והיא ניסתה להרגיע אותי. לא בהצלחה רבה. אני די בטוחה שהיא רצתה לדחוף אותי לארון. בשלב מסויים, כשישבנו על הרצפה, חיבקתי לה את המותניים (יש לציין שזה נראה מוזר כי היא נמוכה ממני.), ואמרתי בהיסטריה שנשארו רק עוד שעתיים.

19:00
אחרי שהתלבשתי וסידרתי את החדר באופן יחסית סביר (אין חוברות קומיקס על כל הרצפה, ו... באמת אפשר לראות את הרצפה.), התחילה ההיסטריה. יש לציין, אני מוזרה בקטע הזה. יש פעמים בהם אני מתנהגת כמו שחקן פוקר, אדישה שלא הכי אכפת לה ממה שהולך, אבל רוב הזמן? אני לחוצה, היסטרית, ודרמטית. התקשרתי למאי, והיא הרגיעה אותי בצורה מסויימת. בערך.

19:31
אסמס. מפרב. הוא בדרך! אומיגאד הוא בדרך! לאלאלאלא! להתחבא בארון? כן. לא. כן? לא! מאי מרגיעה אותי קצת. כמה זמן לוקח להגיע משם לכאן?

19:46
אוקיי, ניתקתי למאי, רמת הלחץ שלי ירדה מ-100% ל-97%. זו התקדמות, לא? אני חושבת שכן. מאוחר מידי להתחבא בארון, אני מבינה. או ש... כן, מאוחר מידי.

19:50
 יש לי טלפון. מה רוצים מהחיים שלי?! שיעזבו אותי במנוחה, כל האנשים, מה הם כבר- אה, זו אמא שלי. מה היא רוצה?! כן אמא אני בסדר. לא אמא לא חיפשתי אותך. כן אמא אני אהנה. כן אמא עדיין יש דייט. בסדר אמא. ביי אמא. ניתוק. כמעט העפתי את הטלפון מהחלון, היא לא יודעת שאסור לדבר איתי במצבי לחץ?!

19:54
שיט. אבא שלי למטה. אסורררררררררררררר שהוא ייפתח לו את הדלת. אני ארד למטה. החדר בסדר? אני בסדר? הכל בסדר? כן. שהתלתל הזה יעוף לי מהפרצוף כבר, נו!

19:58
אני למטה, הולכת הלוך ושוב במרחב שבין הסלון למטבח. אבא שלי יושב על הספה בלי חולצה. אבא שלי בלי חולצה זה לא מראה נחמד. להגיד לו משהו? לא. תתחיל  כאן שיחה מיותרת שרק תביך אותי לחלוטין. 

20:00
שמונה. שמונה. שמונה. שמונה. שמונה! אני הולכת הלוך ושוב אפילו מהר יותר, וכל רעש של מכונית מקפיץ אותי. אני ממש חייבת להירגע. מאוחר מידי לעבור לספרד ולהיקרא ג'יזל, נכון? כן... מה עם הארון? מאוחר מידי... נכון? כן. אבל... לא משנה.

20:04
דפיקה על הדלת. אני מרגישה כמו נערה בסרט אימה. אני פותחת את הדלת. היי... ~חיוך נבוך~ היי. ~חיוך נבוך נוסף~

ו... הוא הלך.
היה ממש ממש ממש נחמד
הסרט... היה מזעזע XD הוא היה מוזר, היה קשה לעקוב אחריו, חולני, מטריד, ו... דהפאק. פשוט דהפאק.
רוב הסרט דיברנו, על דברים שקשורים אליו ודברים שממש לא קשורים אליו.
רוב ההערות היו:
"תזכיר לי מי זה ההוא עם השפם?"
"דהפאק. פשוט דהפאק."
"רגע, זה... אה, זה המעיים שלו."
"זו בת?-לא, הם אמרו שזה בן.-אבל הוא לובש שמלה!" 
"בטח. תראו שני אנשים, אבל לא צריך לדעת מי אלה."
"אהההה, הבנתי מי זה ההוא עם השפם!"

בשלב מסויים גילינו שאנחנו רק מדברים ומתעלמים מהסרט, אז עצרנו אותו וסתם המשכנו לדבר.
בערך ב-23:00 מאי התקשרה אליי, וסיננתי אותה. מן הסתם. אז היא סימסה לי, 'הראשונה. לדעת.'. אז סימסתי לה חזרה בסדר, והשתקתי את הפלאפון. אחרי כמה דקות היינו צריכים להתקשר אליה כדי לשאול אותה משהו, ושמתי על רמקול. ברגע שהיא עונה, "איך היה???"
"הוא עדיין כאן..."
"אה. אופס."
אוקיי, שאלנו את מה שרצינו לשאול, והתכוונתי לנתק.
"רגע, דנה!"
"מה?"
"היה חיבוק?"
"מאי!!!"
"מה? נו תני לי רגע את פרב."
"אוקיי..." ~מעבירה את הפלאפון לפרב~
"הלו?"
"פרב?"
"כן..."
"היה חיבוק?"
~אני לוקחת את הטלפון~
"מאי!!!"
"מה?"
~ניתוק~
שנינו התחלנו לצחוק, ואני אמרתי שאני מצטערת. הוא אמר שזה בסדר. 
הוא נשאר אצלי עד בערך... 23:10? ואז אח שלו התקשר אליו ואמר לו לצאת כבר החוצה.
זה היה קטע די מביך. שנינו קמנו, הסתכלנו אחד על השני במבוכה, והוא פרש ידיים ואמר בחיוך נבוך וגמגום קל: "חיבוק...?". אז חיבקתי אותו במבוכה והוא אמר שעוד נתרגל לזה. ליוויתי אותו למטה, והוא הלך. ואני דילגתי בשמחה ואושר אל חדרי~
 
האמת?
בשביל הדייט הראשון שהיה לי כל ימי חיי...
הלך די טוב.