 כינוי:
בת: 26
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2012
הפוסט הכי לא קשור בעולם- ערבוביה של הרבה דברים שקרו בימים האחרונים
פיקבו לכם, שממיות יקרות ואהובות שלי!
(אם תהיתם למה לעזאזל הפסיכית הזו קוראת לכם שממית- STILIO בלטינית זה שממית.)
אני מרגישה שקצת נטשתי אתכם, שאני כותבת ופחות סבלנות, ו- על מי אני עובדת, ממילא אף אחד לא קורא כאן.
ובכל זאת,
היום נשארתי בבית כי אני לא מרגישה טוב, ותופתעו לדעת: בא לי בית ספר ;-;
ולא, לא לקחתי דקסמול שגרם לי להזיות, אני באמת עצובה שלא הלכתי היום לבית ספר.
שאסביר למה? בכיף... אבל עוד מעט. קודם, נחזור ליום שישי. סוכם? סוכם.
ביום שישי השישייה נפגשה חוץ מאמי שהייתה חולה, ונעה באה גם.
אז... כן. נעה וביסקוויט יחד. מאוד יחד. ברצינות, הם נראו כאילו הם חגגו את העובדה שהם שלוש שנים יחד, כשהם בעצם יחד רק... קצת פחות משבוע.
זה היה. כ"כ. מעצבן. הם היו מנותקים לחלוטין מהשאר, בעולם משלהם, ואנחנו רק ירדנו עליהם כדי שהם יפסיקו. עד שנעה איימה על בלונדי בסכין ענקי, אז החלטתי שכדאי לצמצם את כמות הפעמים שהשניים האלה ייפגשו.
כשהיינו ממש נואשים, בלונדי הציע- בואו נשחק בסלנדר מן!
הסבר קצר לפי מה שבלונדי הסביר לי, כי האינטרנט לא מנדב מידע- סלנדר זו אגדת עם כלשהי, על אדם חיוור חסר פנים (כלומר, יש ראש, לא פנים) לבוש בחליפה שחורה שרודף אחרייך ביער. אה, ושכחתי להזכיר שיש לו גם ארבע זרועות תמנון כאלה.
אז במשחק אתה מישהי שנכנסה ליער ענקי (ומגודר, ד"א. אם היא נכנסה מעל הגדר, למה מה קרה שהיא לא יכולה לטפס עליה שוב?!), עם פנס (שהסוללות שלו לא הכי עמידות), שצריכה למצוא שמונה פתקים שמפוזרים ביער. עכשיו, יש את הסלנדר. בהתחלה הכל בסדר, עד שמוצאים את הפתק הראשון. כשמוצאים אותו, הסלנדר אחריך. אסור לך להסתובב, כי הוא יהיה מאחוריך. לא כדאי להגיע למבוי סתום, אין לאן לברוח. כשזה קרה לי פשוט הלכתי ברוורס .______.
עכשיו, המשחק לא נשמע מפחיד על הנייר (או על הבלוג), אבל... הוא מבעית. ואני לא כ"כ פחדנית, בד"כ ממש קשה להפחיד אותי, אני חולה על סרטי אימה, ולא מפחדת מהם, אבל... שמעו, זה היה מפחיד. אבל אני נהנית לפחד, אז נהניתי.
אוקיי, המשחק סיים להוריד. סגרנו תריסים, כיבינו את כל האורות (באמת, את כולם, כולל את השעון הדיגיטלי), ובלונדי שיחק ראשון (אי אפשר לשחק כולם יחד, מן הסתם.) נעה וביסקוויט היו יחד על המיטה מחובקים, ואני, חצב, וליאורה ישבנו על השטיח.
אני חושבת שאף פעם לא צרחתי כ"כ כמו שצרחתי ביום שישי o.o השאר לא צורחים, אבל הצרחות שלי כ"כ הפחידו אותם (הצרחות שלי הן כמו הצרחות המלחיצות בסרטי אימה), שגם הם צרחו XD
בשלב מסויים אני החלפתי את בלונדי, וזה אפילו היה מלחיץ יותר. הוא ישב לידי, וגילה שלהפחיד אותי בלי סיבה זה נורא משעשע. אני משחקת, מחפשת פתקים, כלום לא קורה, פתאום הוא צורח, ומהצרחה שלו גם אני צרחתי כי נבהלתי o.o ואז חבטתי בו.
אחרי זה הצלחנו לשכנע גם את חצב לשחק, וגם את ליאורה. שזה ממש הישג, ליאורה ממש פחדנית, חצי מהזמן היא התחבאה מתחת לשמיכה.
את ביסקוויט... רק אחרי הרבה שכנועים הוא הסכים לעזוב את נעה לטובת המשחק.
בסופו של דבר זה קצת איבד מהפואנטה... אז התחלנו לחפש משחק אחר. אחרי הרבה חיפושים של משחקים לא מורכבים מידי אבל מלחיצים בכל זאת, מצאנו משחק. candles.
זה משחק ממש קצר, וממש מטומטם, אבל יכול להיות מלחיץ. אתה הולך בשביל חשוך ביער, עד שאתה מגיע לבית. אנחנו צרחנו אפילו כשמגילה קפצה מול הפרצוף שלנו כשפתחנו את הדלת.
עכשיו, בבית הזה יש מפלצות. אם אתה נכנס לחדר חשוך עם מפלצת, הלך עליך. פשוט... צריך להדליק את הנרות בחדר אליו אתה נכנס, לפני שתקפוץ עליך מפלצת. זה לא תמיד מצליח, וזה די מלחיץ .__.
בשלב מסויים נתקענו במשחק, אז ראינו את מהלך המשחק ביוטיוב. זה ששיחק היה די טמבל, אז בגללו, בהמשך הערב בלונדי כל הזמן אמר בקול שלו: Is it supposed to be dark?
נורא משעשע.
אז, נמ, בסוף כולם הלכו. ו... בלונדי ואני נראינו כמו ידידים יותר מאי פעם. מה שממש לא תרם להרגשה הרעה שלי זה שביסקוויט ונעה היו זוג דביק כמו מסטיק. ביסקוויט התנצל אחר כך, אז... תודה ביסקוויט .-.
והנה עברו הימים בלי אירועים מעניינים, חוץ משכמעט כל השכבה יודעת שבלונדי ואני זוג, אז קצת מציקים לנו, אבל ממש לא אכפת לנו.
ושלשום החלטתי לשאול אותו אם יש לו משהו נגד חיבוקים, כי אם כן, אני אגיד לליאורה וביסקוויט לא להציק לו. כך הלכה השיחה בסקייפ (מה שמודגש אלה הערות ביניים שלי) :
~מדלגת על התחלה לא מעניינת~
אני: אה, ורציתי לשאול אותך משהו. יש לך בעיה עם חיבוקים? כי זה נראה ככה, אז אני פשוט אגיד לביסקוויט וליאורה להפסיק להציק לך... .__.
בלונדי: אין לי בעיה אני פשוט חבר גרוע >.<
אני: אתה לא חבר גרוע... -שקר- למה אתה חושב שכן?
בלונדי: מרגיש לי ככה. לא יודע. P:
אני: נאא, אתה לא חבר גרוע, פשוט נראה לי שהביסקוויט וליאורה קצת מציקים לך בניסיון לעזור... .-. -תודה ליאורה וביסקוויט על מאמציכם, היה נחמד שהצקתם לו .___. -
בלונדי: טוב לדעת P:
ואז שלחתי את השיחה לליאורה וביסקוויט, שמייד נזפו בי ששיקרתי לו שאמרתי לו שהוא לא חבר גרוע. אחרי בערך חצי שעה של הצקות לבלונדי ובקשת עזרה, התחלתי שוב את השיחה (כלומר, המשכתי, פשוט עברנו לדבר על נושאים אחרים.)
אני: אממ... תראה, בקשר לקודם... ניסיתי להיות נחמדה, ואומנם אתה לא חבר כ"כ נוראי... אבל אנחנו פשוט נראים כמו ידידים, זה קצת מוזר .__. -כוונתי- בלונדי, אתה לא חבר כ"כ טוב. אני וביסקוויט נראים יותר כמו זוג, בחייך!-
בלונדי: אני יודע.. זה למה אמרתי שאני חבר גרוע =\
אני: אל תגזים, אתה לא כ"כ גרוע... -לא שיקרתי, הוא לא כ"כ נוראי...- אבל תראה, הייתרון בלהיות גרוע, זה שאפשר להשתפר .-.
בלונדי: זה התיכנון שלי. =] -סה חמוד 3:-
אני: תודה 3:
ולא חשבתי שמשהו ייקרה, אבל לפחות השיחה הזו עודדה אותי וגרמה לי לחייך 3:
יש לציין שהביסקוויט היה צריך חצי שעה להכריח אותי לכתוב לו את זה, כי אני אוהבת אותו ולא רציתי לפגוע בו ;; אז תודה ביסקוויט 
והנה אנו מדלגים ליום למחרת, יום שלישי~~~
יום שאין בו ספורט, מדעים (בד"כ אני אוהבת מדעים, אבל המורה... ~צמרמורת~) ומתמטיקה!!! אומגאד 
אז, אמ, אותה שגרה כמו תמיד. יורדת מהאוטובוס, שמה את התיק בכיתה, והולכת לכיתה של שאר השישייה, שבשעה הזו נמצאים שם רק ליאורה ובלונדי. אך, אבוי. בלונדי לא נמצא. הממ ~עצב~ אוקיי... .__.
אז חצב, אמי, והביסקוויט הגיעו, והלכנו לספסלים. הסבר- הספסלים זה בעצם ספסל בטון בין שני עמודים ליד הרחבה של הספרייה, לידו יש עץ, וזה בעצם המקום הקבוע שלנו. אנחנו תמיד שם, ואם מישהו אחר נמצא שם, אנחנו פשוט מבריחים אותו בדרכים יצירתיות. (כמו להיות מוזרים. כמו תמיד.)
אז היינו שם כמו תמיד, אני וליאורה הצקנו לחצב (צרחנו חצביייייייייייייייייייייייייייייייייייי -סיפור ארוך- וחיבקנו אותו. המבט שלו היה משהו בין הלם ל-OH YEAH)
ואז בלונדי הגיע ^^ הוא נעמד לידנו, אמר לכולנו פיקבו, אמר לי בוקר טוב, וחיבק אותי. כאילו זה הדבר הכי טבעי ולגיטימי בעולם. יש לציין שלפני זה הוא לא חיבק אותי מרצונו או שזה היה שילוב בין היסוס ואילוץ.
היה לי קשה למחוק את החיוך 
אז עכשיו אתם מבינים למה בא לי בית ספר?
אני מתגעגעת לחברים שלי ;-; וביסקוויט, עד כמה שאתה שונא להודות בזה, אני הכי מתגעגעת לבלונדי ;; עד כמה שאני אוהבת את כל חבריי... .__.
אז, בנימת שעמום זו.
האם יש כאן מישהו משועמם כמוני שרוצה לדבר איתי בפייסבוק/סקייפ?
אנא מכם, אני נואשת.
אז להת' לכם, שממיות יקרות, ושאף ערס לא יאכל לכם את הנעל!
זה הסלנדר מן. איזה מותק הוא, נכון? שיואו כפרעליו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
