אני במצב רוח רע. מחר אני וחמשת החברים הכי טובים שלי היינו צריכים להיפגש, ואחד מהם זה מי שאני מחבבת. אני באקסטזה מזה כבר כמה ימים, מתלהבת, הופכת לנערה מתבגרת ומתרגשת...

אבל הוא בטבריה.

לא יכול לבוא.

אני מנסה לבלוע את האכזבה.

בד"כ, כדי לבלוע אכזבה, אני מקטרת לאנשים אחרים עד שאין לי יותר כוח להיות מאוכזבת.

התחלתי עם קיטור לחבר טוב שלי. הוא בהתחלה היה די מעודד, אבל אז אמר לי לבוא מחר עם חיוך, אפילו מזוייף, כדי לא לבאס את האחרים. עד כמה שאני אוהבת את החברים שלי, ואני באמת אוהבת, כרגע ממש לא אכפת לי מזה. ממממממממש לא. מצידי לצאת כלבה כרגע, אני אהיה נחמדה מחר, אבל כרגע? אין לי כוח להיות נחמדה.

אוקיי.

עוברת לקטר לחברה הכי טובה שלי.

קיטרתי במשך שני משפטים, ואז היא עברה לדבר על הבעיות שלה. אני הייתי צריכה לשאול מה קרה, כמו תמיד. ואז להקשיב לבעיות שלה, לפתור אותן, ולזנוח את האכזבה שלי.

למה, למה? למה אני לא יכולה לקטר עכשיו, כשאני הכי מאוכזבת, בלי לחשוב על אחרים? בלי לפתור עוד בעיות? 

המקום האחרון בו אני יכולה באמת לקטר, זה הבלוג שלי.

וואו.

אני כזאת פתטית.