מה שלומכם?
אני לא מאמין שאנשים באמת יכנסו ויקראו את הבלוג הזה.. במיוחד עם העיצוב הגרוע הזה, שאותו דרך אגב, אני אסדר בהזדמנות הראשונה שיהיה לי מחשב..
את הטקסט הבא כתבתי בהשראה משיחת פלאפון ששמעתי בין חבר לאקסית שלו..
תהנו..
״אתה עדיין אוהב אותי?״
אין תגובה.
היא נמוכה ממנו בראש, עיניה הכחולות הצלולות הסתכלו לו טוב טוב בעניים. הוא הבחין בשטף דמעות שעומד לפרוץ, אבל הוא יישאר חזק, זה לא ירכך אותו! בכל אופן זה מה שהוא שינן לעצמו שוב ושוב לפני השיחה הזאת..
״עומר, אתה אוהב אותי?״ הפעם היא שאלה את זה בשקט, דמעה אחת לא עמדה בלחץ וזלגה לה על הלחי..
הדחף הראשוני היה לנגב לה את הדמעה ולחבק אותה חזק, להעביר לה עם החיבוק את כל האהבה, את כל הגעגוע, החרטה, הצער שחווה בפרידה. להעביר חיזוק ללא מילים..
אבל הוא עדיין לא ענה..
״עומר״, לחשה. ״אני אוהבת אותך״
עוד שתי דמעות..
״לא הפסקתי לאהוב אותך אף פעם, למה נפרדת ממני?״ עוד כמה דמעות..
לא היה לו מה לענות לה.
הוא חש שהלב שלו איים להיקרע ממנו..
הדמעות שלה, הפנים הרכות האלה, שהיא אומרת ׳אני אוהבת אותך׳ זה החזיר אותו שנים אחורה. הוא היה יותר צעיר, נער מאוהב.
הוא נזכר ברגעים הכי יפים שלהם ביחד; מול האגם הוא והיא לבד, שוכחים מכל העולם, מתנשקים וצוחקים כילדים.
שהוא התגייס ושהיא קפצה עליו בחיבוקים ונשיקות ללא הרף עם השמלה הכחולה שהוא כל כך אהב עליה..
את הצחוק שלה שהוא בידר אותה..
ואז הוא נזכר בזיכרונות אחרים, וכעת עלו לו דמעות, אך דמעות כעס.. חמתה בערה בו כעת והוא התחיל לרעוד מעט.
את המבט המשונה שלה שהוא חזר מהמוצב לבית..
את השיחות פלאפון שנהיו יבשות וקצרות יותר מיום ליום.
את זה שחברו הטוב ביותר בא אליו ואמר לו: ״עומר, אני חושב שיש לי משהו לספר לך״..
את הבקבוק בירה שהוא ניפץ מעצבים בטיילת תל אביב שהוא שמע את זה..
״אחרי שבגדת בי עם הבן זונה יש לך אומץ לבוא לכאן ולומר לי שאת עדיין אוהבת אותי?״ הוא לא התכוון להגיד את זה בקול, אבל זה יצא לו בלחישה זועמת.
הוא שמע את נשמתה שנתעתקה, הבחין בצעד לאחור שהיא לקחה..
ברור, הוא לא סיפר לה על זה.. הוא העדיף למחוק אותה מהחיים בלי כל הדרמות המיותרות האלה..
אבל כעת הוא היה זועם, וכועס, מאוד כועס.. דמעת כעס זלגה גם לו עכשין, אבל הוא מיהר להעיף אותה.
זה לא אומר שהיא לא הבחינה בזה..
״אין לך מה לענות מומאי?״ - מומאי היה השם חיבה שלו אליה בזמנים אחרים.. במרוקאית זה יקירתי..
היא הגתה משהו לא מובן, היא רצתה להתנצל, להגיד שזה היה בלי כוונה, היא הייתה שיכורה, הוא היה בצבא, והחבר שלו היה כל כך חתיך..
היא רצתה לבקש סליחה אבל גוש דמיוני חסם לה את הגרון..
עומר הסתובב והלך, השאיר אותה עם המילים הקשות שם, ברחוב הגשום והקר, לבד.
שם האהבה הזאת תשאר. שם הקשר הזה יישאר. שם היא תשאר עם הבושה, האכזבה, והשתיקה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: