יום רביעי כבר! מחר אני בבית סוף סוף! השבועיים האלה היו ממש קשים ומפרכים.. אני לא בטוח כמה מותר לי לכתוב כאן מה שאני עושה בצבא, אבל בואו נסכם אתזה ככה, שאתם ישנים בכיף בבית, אנחמו אפילו לא חושבים על ללכת לישון. אנחמו באמצע ניהול ׳מלחמה׳ עם אותם אלה שמחליטים לזרוק עלינו בשלוש בלילה אבנים, בקבוקי תעברה, צמיגים דולקים..
אבל לא באתי לכתוב שתרחמו עלי חח..
יש פה קטע שכתבתי עכשיו, לא הכי יפה שיש. והוא ממש מתומצת כי כתבתי אותו בפתקים של האייפון.
ואת החלק הבא אני אמשיך בהזדמנות. תהנו..
זה היה לילה קר וגשום.
אילנה עמדה וצפתה מהחלון על הגשם הסוער, על אנשים שרצים לרכביהם כדי לנוס מהגשם..
לכפות רגליה נעלה נעלי בית מחממות עם דימוי חתול חמוד וורוד.
לבשה טרינג פשוט לבן וקפוצון פרוותי כחול..
ברקע נשמע ׳זאת שבמקומי׳ של קרן פלס..
אילנה התמלאה באומללות שכזאת..
היא הסתובבה בבית, לבדה. כל רהיט ורהיט דיכדך אותה יותר ויותר.
כל פינה העלתה בה זיכרונות.
כמה שניסתה למחוק אותו מחייה, לא הצליח לה.. הוא היה החלק השני שלה, הוא היה היא והיא הייתה הוא.
את התמונה שהם מתנשקים על רקע שמיים כחולים ורגועים, (שהוא ריטש) בשעת זעם שרפה וזרקה מהחלון.
את הנעליים שקנה לה לפני חודש, היה חבל לזרוק..
והשרשרת המוזהבת עם חצי הלב גם, אבל היא לא ענדה אותה, היא הייתה שמורה במגירה על יד המיטה שלה..
היא נשענה על השיש במטבח, ושוב פלשבק.. הוא רוכן מעליה בדיוק כאן, לוחש לה ״אני אוהב אותך״ נצמד אליה עם החזה השרירי שלו, הריח הטוב שתמיד הדיף, הזיפים, החיוך..
והיא העיפה את הזיכרון מהר ממנה..
אבל אז נזכרה במה שירדן אמרה לה היום בעבודה..
״אילנה מה נשמע בייב?״
״מעולה מאמי איך איתך בייב?״
״בסדר״ וחיוך מאוזן לאוזן לא אמיתי בעליל.. ״זה נכון שיש לקובי חברה?״
היא רצתה לענות ״את מטומטמת״ אבל העדיפה את ״לא יודעת, ממי שמעת?״
עדיין בחיוך אוילי ומטומטם היא ענתה: ״ראיתי אותו אתמול יוצא מקפה ארומה בדיזנגוף מחובק עם איזה מישהי״ ואז הנמיכה את הטון שלה כממתיקה סוד ״האמת שהיא נראת קצת פריחה ולא כזאת יפה אבל בסך הכל הם הין נראים מאוהבים..״
״את לא מטומטמת, את גם זונה״ אבל העדיפה את הלוק של ה״לא-אכפת-לי-התקדמתי-הלאה שלה..״ וענתה ״וואלה לא יודעת, אבל שיהיה לו לבריאות בייב אני התקדמתי הלאה..״
היא התיישבה על הריצפה הקרה במטבח, התה כבר לא היה חם והוא נמאס עליה, הגשם רק דיכא אותה יותר, הבדידות הנוראה הזאת, רק שיגעה אותה..
היא הרכינה את הראש בין הברכיים ועלה לה זיכרון אחר מהיום בצהריים..
שהיא הסתקרנה לדעת מי היא ה״פריחה ולא נראת כל כך טוב״ הזאת.. היא הלכה למלי, חברה טובה בסך הכל.
מלי, כשתשאלו מי זאת מלי, כולם יענו ׳זאתי שיודעת הכל׳
כשהיא אומרת ׳ציפור קטנה לחשה לי׳ אילנה חוששת שהיא מנהלת גן חיות שלם של ציפורים.
״היי מלי״
״היי״ ענתה בלי לסובב את הראש אפילו. על משקפיה השקיף המסך איתו היא עבדה..
״מלי, אממ.. טוב לא משנה יאללה בי״
היחס הזה פוגע והיא לא מוכנה לסבול אותו אפילו כשהסקרנות הייתה מחרפת..
אילנה הסתובבה ובאה ללכת אבל היא שמעה את מלי אומרת:
״את רוצה לדעת מי הבחורה הזאת״
זה לא הייתה שאלה, זה היה ציון עובדה.
״אהה כן אבל אני רואה שאת עסוקה אז אני לא רוצה להפריע..״
״זה בסדר בייב, בואי תראי משהו רגע..״
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: