יומנו של לוחם

אתמול דיברתי עם חבר על אהבה וזה.. זה החזיר אותי קצת אחורה, השביז אותי. והתחלתי לכתוב.. 

שוב. לא יצא משהו בכלל. אבל כמו שאמרתי, מה שאני כותב אני מעלה.. אז...

.

.

.

אולי באמת מאוחר מדי?

אולי כבר באמת היא וויתרה? התקדמה הלאה?

אולי כבר לא יהיה מה שהיה?

כבר לא אשלח לה אס אם אס בשתיים בלילה; ״אני אוהב אותך״ ולדעת ששם, מאחורי המסך, היא מתעוררת מחייכת וחוזרת לישון..

כבר לא נתנשק? לא נתחבק?

לא אקבל נשיכות קטנות ומתוקות כאלה בגלל ההצקות שלי?

היא כבר לא תבכה לי על הכתף? לא תצחק שראשה על החזה שלי? לא ארגיש אותה יותר?

.

.

פעם הבאה שאני אראה אותה היא תעשה לי פרצוף יבש.

תענה בקרירות לשאלות שלי.

לא תצחק מהבדיחות שלי..

.

.

היא תלך למישהו אחר, מישהו חדש.

מישהו שהיא תתן לו את ליבה. שתסמוך עליו בכל מעודה.

תלך איתו יד ביד. תעשה איתו אהבה.

שהם ידברו עלי הוא יגיד לה: ״מה שהיה היה. עזבי תמטומטם הזה..״ 

כן הוא יגיד את זה. כמו שאני אומר את זה לבנות על האקסים שלהן..

והיא תענה לו: ״נכון, הוא סתם מטומטם״ ותישק לו..

.

.

אני אראה תמונות שלה איתו ביחד. אשמע מחברים שהם מאוהבים.

.

אני ארגיש שדורכים עליו, רומסים אותו, יורקים עליו, משפילים אותו, את הלב שלי.

ארגיש שחצו אותו לשתיים והאכילו כלבים אותו. 

ארגיש שמשאית 4 טון נוסעת הלוך חזור, מעליו..

.

.

כי החצי שלי לא איתי כבר.

הנשמה התאומה מסתובבת עם אחר.

האהבה שלי בורחת ממני. 

המציאות נעלמת לי.

.

.

מה לא הייתי נותן כדי לחזורלשם? לתקופה ההיא.. מה שלא אתן לא אקבל..

העיקר שישמור עליה כמו שאני שמרתי עליה, על האוצר הזה...