יומנו של לוחם

היי היי בלוגרים :) כמה כיף לכתוב שוב ממחשב ולא מהאותיות הצפופות והמציקות של האייפון. מה שלומכם?

היה שבוע קשה, אבל גם מצחיק. :) אני אכתוב עכשיו על מעצר שהיה לנו. ב"ה הוא היה הרבה יותר חפיף מהקודם שסיפרתי עליו...

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב שאני פעם בכמה שעות יעלה פוסט אחד.. אז.. סופ"ש נעים בנתיים :)

‏

‏

שיט שיט שיט לא שוב לא באא ליי!

"רועי אתה שוב סוגר כח במעצר היום" אמר לי הקצין.

איך אני אומר לו שרועדות לי הביצים להכנס שוב לכפר? "אני חייב?" שאלתי אותו.

"חיובי" (כוסאמשלך) "כל חייל דרוש למעצרים ואתה יודע את זה"! ענה לי..

‏

"תבוא רועי יהיה כיף! עכשיו אתה תפוצץ להם את העין!" אמר לי אבי מהצד.

-צמרמורת- תמיד שאני נזכר במה שהיה שם לעומק. אני מקבל צמרמורת קלה. פלש באק של כדורים ע"י הראש. בקבוקי תבעירה מבעירים את הקיוסק.. מכה חזקה בעין. "קודקוד קבל, גפרור רועי פרח!" (מ"פ תשמע החייל רועי פצוע) שאני צועק בקשר. דם על הידיים. בוםם חזק מצד ימין.. בעעעע. רע לחשוב על זה..

‏

המ"מ (מפקד מחלקה) יצא. 

"אבי.. אני לא רוצה לצאת" אמרתי לו בשקט.

"למה רועי? אתה מפחד?" הוא ניסה להתגרות בי וחייך.

"תאמת? כן!" הייתי מתעצבן אבל הפחד היה חזק יותר.. "אני לא צוחק שיש לי טראומה מפעם שעברה.. אני לא מסוגל להכנס לכפר שוב"

"דיי שטויות אחי נו!" ונתן לי בוקס קל על הכתף.. "זה כפר אחר בכלל, שקט כבית קברות, הדבר הכי גרוע שיכול להיות שם זה לדרוך על חרא" וצחק.

האמת שהוא צדק אבל עדיין. :/

‏‏

תסתכלו על הפוסט הקודם שכתבתי. כתבתי אותו בדיוק אחרי השיחה הזאת עם אבי..

עישנתי סיגריה. ועוד אחת. המשכתי לרעוד. כמה אני יכול לשחק עם השטן? כמה פעמים ארקוד בין הכדורים? כמה פעמים אחרי זה אצחק לשטן בפרצוף?

הסיגריות לא עזרו. אז הלכתי לנחמה מספר 2. שוקולד :) קניתי כמות נכבדת של שוקולד והתחלתי לכרסם לי :) טוב אני יגיע לעיקר.

דיברתי עם המ"מ והוא אמר כמו אבי. שלא ייקרה כלום וזה מעצר קל מאוד.. השוקולד הסיגריה והמילים האלה הרגיעו אותי קצת. הסכמתי.

‏

12.00 AM

מסתכלים על המפות שוב. פעם אחרונה לפני הכניסה. בן אדם מבוקש מאוד מאוד. שלוש קילומטר הליכה. קלי קלות.. עלקקק

‏

01.30 AM

תחילת תנועה לכיוון הכפר. הלכתי בייאוש. הרגשתי שזה התאבדות.. ללכת למקום שכולם רוצים בו במותך. אבל בזמן משימה לא חושבים על דברים כאלה. חייבים להיות מרוכזים. אז עד הכפר העסקתי את עצמי בדברים אחרים. גם ככה צריך ללכת בשקט שלוש קילומטר..

התחלנו לראות את הכפר כבר.. יחסית חשוך. שיט! ואז קיבלנו בקשר הודעה. 

"קבלו שאין אינדקציה על הנקודה. המתינו במקומכם."

"רות"

הסתכלנו אחד על חברו. מה עושים? חח

שלחנו הודעה מאחד לשני שיעבירו למ"מ אם אפשר לשבת. הוא אישר ישיבת מארבים ב360 מעלות. אז עשינו עיגול קטן כזה וישבנו עם הפנים כלפי חוץ. רציתי לשחרר את הקסדה אבל אם ייקרה משהו פתאום.. אני מעדיף שהיא תהיה מעל הראש שלי טוב טוב..

מדיי פעם הצצתי באמר"ל (אמצעי לראיית לילה) שלי לבדוק אם אין מישהו באיזור..

מאחורי שמעתי צ'וקולוק נפתח (צ'וקולוק זה ממתק חח) זה היה סוכריות גומי מתוקות כאלה. כל אחד לקח אחד והעביר לשני. זה המריץ אותי חבל על הזמן.. לא יודע מי פתח את זה אבל אני חולה עליו! חח

‏

2.40 AM

"הבן אדם בבית. רשאים להמשיך תנועה"

האמת ששמחתי. כי התחלתי לקפוא מקור! מההליכה התחלנו להזיע בגב והזיעה נדבקה לחולצה. אחרי שנחנו הרוח קרה יותר בגלל הזיעה. בקיצור, זוועה..

(וואי איזה חופר אני טוב אני אקצר! חח)

התקרבנו לכפר בשקט וכפופים קצת. היו מלא מלא בקבוקי פלסטיק על הריצפה והרעש היה נוראי.

העברתי בקשר: "נוהל פחית מעכשיו, אשרו קבלה" (נוהל פחית זה כל מה שעושה רעש על הריצפה חייבים לעצור ולהרים אותו לצד.)

"1א קיבל" "1ב קיבל" "1ג קיבל"

יופי

כל שניה מישהו עצר הרים בקבוק ושם אותו בפינה. זה עיכב מאוד אבל עדיף.. עדיף כל דבר מאשר להעיר תחארות האלה..

בסופו של דבר נכנסנו לכפר. התקדמנו בשקט. מפינה לפינה. נמנעים כמה שיותר מפנסי הרחוב. כל רכב שעבר השתטחנו על הריצפה, נצמדנו לקירות, קפצנו לשיחים. ממש נינג'ות ;)

הגענו לסימטה ללא מוצא. היה בה חומה משהו בערך גובה מטר וחצי. אז הראשונים התחילו לטפס אבל גם זה עשה רעש. הנשק מתנגש בקיר חזק. הנחיתה על הריצפה גם מרעישה. חייבים לעשות משהו עם הרעש הזה 

"מני!" לחשתי לצמד שלי. "בוא נתקדם נעזור להם לטפס אחי בוא"

הוא הרים את האוגדל לסמן שהבין ובא איתי.

רצנו לחומה. התכופפנו והצמדנו את הגב לקיר. שהרגליים תשעים מעלות. זה אפשר לשאר החיילים פשוט לשים רגל על הברך שלי ושלו, והטיפוס הרבה יותר שקט. אחרי שכולם עברו אני והוא קפצנו מעל הקיר עם קצת הרבה רעש. טוב נו, הרבה רעש.

מה זה אשמתי שאיכשהו היד שלי הסתבכה לי עם הרגל ואיכשהו שקפצתי מהחומה נחתתי על הגב? חחחח

ואיך זה אשמתי שכל המחלקה התחילה להתפוצץ מצחוק ולעשות רעש יותר מכל הקפיצות של כולם ביחד? חח

אבל הבנתי אותם. מבחינתם הכפר לא מסוכן אז אפשר להתחפשן קצת. הבנתי אותם אבל לא הסכמתי איתם..

‏

3.30 AM

שלושים מטר מהבית. מחכים לאישור להקיף אותו ולהכנס.

שני טורים של חיילים. כורעים ברך. כל אחד מחפה לצד שלו. שקט. שקט מדי. העניים שלי התרוצצו מצד לצד. מכל שניה אמורה להגיע איזה אבן. מטען. או סתם איזה חורני עם בקת"ב..

אבל לא. היה שקט מאוד. לרגע עברה לי בראש מחשבה שעדיף את הבלאגן מאשר השקט הזה. הוא יותר מלחיץ מצעקות..

"המתינו לאישור" נשמע בקשרים.

מחכים. אני סוגר את הסימטה מצד ימין שלי. עובר על חלון חלון. על הגגות. מאחורי הפחים.

פתאום אני שומע מאחורי..

אני לא יודע איך לכתוב את זה באותיות.. זה נשמע בערך ככה חח פפפפפפפחחחחפפפפחחחעע חחח

נועם. נעם עם הבטן הרגישה שלו חח. שיחרר אחד ארוך לאוויר העולם. ולא. אין מצב שאנחנו לא נקרע מצחוק.

אני מסתכל על כולם. כולם נושכים את השפתיים. מתאפקים. ראיתי וורידים יוצאים מהמצח מהמאמץ. אפילו הממ חייך.

ואז נועם עשה בשקט: "אחחחחחח"

כאן לא יכלנו להתאפק. פשוט התפוצצנו מצחוק אבל בשקט. אני נשכחתי את עצמי כדי לא לצחוק בקול. חח

‏

קיבלנו אישור להקיף את הבית ומכאן זה פחות מעניין. היה הרבה קללות והרבה צעקות. בסוף הוצאנו אותו מהבית אזקנו אותו וחזרנו לבסיס. :)

‏

לאלה שקוראים את הפוסטים שלי תמיד יש לי שאלה אליכם. נכון הכתיבה שלי הידרדרה??