את הקטע הזה כתבתי בדיוק לפני שנה.
קר לי...
״קר לי״ אמרה הנערה שעמדה עם חצאית קצרה למדי וחולצה דקה, מכנסת את אבריה ונצמדת לקיר..
״קר לי״ אמר הזקן כשפתחו את החלון בחדרו..
אני, לי קר במובן אחר.. למעט את הקור המקפיא פה בצפון, בעמדת השמירה הגבוהה, עם כל כך הרבה בגדים עלי.. מזה אני מתעלם, מתרגל..
הקור המדובר הוא קור פנימי, לא קור רוח חלילה. קור מקפיא של תחושת בדידות.. קור רע. קור שיילך איתי המון זמן, גם בשרב של הקיץ, גם אחרי אימון גופני מפרך, יהיה לי קר בפנים..
ואני חייב להתחמם!! לא תה ולא קפה יחממו את הקור הזה, אלא אהבה..
כשאחזור אחרי כמה שבועות לבית, שהיא תחכה לי בדלת, כשאראה את החיוך שלה! זה יחמם אותי!
החיוך שרציתי לראות כל כל הרבה זמן. החיוך שדמיינתי ובזכותו שרדתי במערבים ובסיורים..
אני מחפש חיוך כזה.
אני מחפש כשהקור יתקיף אותי, שהיא תשפוך אלי סיר רותח של ״אני אוהבת אותך״ אמיתי..
וכשאחזור אטעין את החדר הקפוא בחום של חיבוק חזק, חיבוק פרידה עסיסי..
יום אחד, יום אחד זה ייקרה. יום אחד..