היי היי לכולם :)
את ההמשך של אילנה אני אמשיך בפעם אחרת.
עברו שבועיים והסופ"ש הגיע וכך גם אני (חייל כבר אמרנו? אמרנו..)
הפעם אני אכתוב קצת על הצבא, מה שמותר לי כמובן, הרוב זה מידע בטחוני..
"רועי!! רועי!!!! חכה רגע יחתיכת אשכנזי!!"
תכירו, רועי זה המפקד האישי שלי, בגילי.. שנינו בגילאי 20..
כולם קוראים לו רועי האשכנזי. ולמה? כי הוא היה עדין נפש.. תמיד במחסומים ובפילבוקסים, אנחנו הקשוחים, אנחנו אלה שבודקים, הוא מעדיף לעמוד על יד הדוקרנים.. קשה לו להיות קשוח.
אני לא אשקר, גם לי היה קשה בהתחלה.. להוציא אדןם מבוגר (ולפעמים גם נכה) מהרכב רק כדי לבדוק דבר קטן, זה אכזרי, בין אם זה בחורף כשיורד גשם זלעפות ובין אם זה בחמסין של צהרי יום בקיץ..
"כן עומר? תשמע אני עסוק ממש ממש יש לי הכנות למעצר היום בלילה, אני שם אותך שוב במאסף.. וצריך להכין ציר" והוא המשיך לברבר ולברבר אבל עצרתי אותו באמצע ואמרתי לו:
"רועי, רק רציתי להגיד שאני חולה עליך.."
הוא סטר לי בחיבה ורץ למשרד להכין ציר ניווט למעצר..
מי שמעודכן בחדשות, יכול לראות שכל החודש האחרון המעצרים נהיים הרבה יותר מסוכנים. לאו דווקא בגלל הרמאדן שהיה.. אלא גם כי הגיזרה מסוכנת ואנחנו עוצרים אנשים ממש מבוקשים.. עד כאן מותר לי להגיד לכם..
אבל אתן דוגמא; שני טורים בכפר, כחמישים חיילים מתקדמים במהירות ברחובות הצרים של הכפר, מחפים לגגות, חלונות, דלתות, רחבוות סימטאות הכל! מגיעים לבית ועושים מה שצריך לעשות, ופתאום שומעים צרור יריות מאחורינו.. נסו לדמיין מה קורה לך בלב באותו רגע..
"זה פגע בכוח שלנו?" "מאיפה זה הגיע בכלל?" "האם יש להם כמה נשקים?" קשה לתאר את זה כל עוד אתה לא שם..
לכן, בחודש האחרון תמיד לפני מעצר אנחנו הרבה יותר רגישים אחד לשני, מחבקים יותר, עוזבים את הפלאפונים בצד ומעדיפים להיות אחד עם השני. כמה שקשה להגיד את זה, אנחנו לא יודעים מי יחזור איתנו למחרת לבסיס, איזה אמא נצטרך לראות בוכה על הילד שלה, איזה מיטה תהיה פנויה בחדר...
כל היום העברנו בתרגולות מפרחות וקשות.. והגיעה השעה 23:00 בלילה..
אני לא יודע אם מותר לי לכתוב לכן אצנזר..
כל המפקדים נכנסים לחדר, גם אני כמובן, יושב ליד רועי, יכלתי לראות כמה לחוץ הוא היה.. רגלו רטטה, הוא לא הפסיק לשחק עם האצבעות שלו, וזיעה קלה כיסתה את המצח שלו..
הראו לנו בפעם האחרונה את המפה, מאיפה נגיע, איפה הבית, מאיפה יכול להגיע ירי, אבנים, בקבוקי תבערה, וכל דבר אחר..
המג"ד (מפקד גדודי) פנה אליי ואומר לי:
"עומר"
"כן המפקד" עניתי, בטון הכי סמכותי שיכלתי לגייס באותו רגע.
"ידוע לך שאתה סוגר את הכח נכון?"
"כן המפקד"
"אחריות גדולה מונחת על כתפיך" צחקתי לעצמי בלב, הוא כל כך אוהב להיות סמכותי ברגעים כאלה... "לסגור את הכח הכוונה שאתה בודק שאף אחד לא נעלם (הכוונה לנחטף) שלא תוקפים אותנו מאחורה, שמעת סיפורים על תקיפות מאחור נכון עומר?"
"כן המפקד"
"טוב, הקשיבו כולם.. עוד עשרים דקות כולם על הרכבים מדווחים לנו שאתם מוכנים ויוצאים לדרך"
יצאתי בריצה לכיוון הכיתה
"עוד עשרים דקות ברכבים, נספיק לעשן סיגריה אחרונה? מה אומרים???"
הם הוציאו לי סיגריה כנהוג אצלנו בגדוד, לפני מעצר החיילים מפנקים את המפקד בסיגריה לפני מעצר..
חייל אחר שם את השיר 'אמצע הלילה בכפר' של הראל מויאל..
שאפתי בהנאה את העשן המפנק כשנשמע מהמכשיר את המילים: "מדליק עוד סיגריה לפני מעצר"
"שמעו חברה," אמרתי להם. וכולם התקרבו אלי כדי לשמוע מה אני אומר, המוסיקה הונמכה לבד. "הולך להיות היום ממש ממש מסוכן. מי שמת אני הורג אותו" גיחוך מהצד שלהם. לא רציתי שזה יהיה רגע צחוק ולכן הזדרדזתי לומר "חברה זה לא משחק. אני מתחתן! שמרו על עצמכם!"
"אל תדאג עומר" אמר לי יוני וטפח לי על השכם.. "יהיה טוב"..
עלינו על הרכבים אחרי כמה צעקות מהמפקד שלי, כרגיל :)
ברכב כולם היו שקטים, הקשרים דלקו, האורות כובו, והלבבות דפקו..
בקשר נשמעה תפילת הדרך שהמ"פ הקריא (מפקד פלוגה)
פרקנו מהרכבים בדממה מוחלטת כקילומטר מחוץ לכפר. במאומנות מוחלטת כל חייל ידע איפה מיקומו בכוח, כולם כרעו ברך וחיפו לצדדים..
לחשתי לחייל שלידי: "מספרי ברזל, להתפקד! אחד.."
הוא לחש בשקט "שתיים" וככה כל הכיתה, כל הכוח שלי היה שם. 12 חיילים כולל אני..
יצאנו לדרך..
כשהגענו לכפר התחלנו להתגנב בשקט, כדי שלא יידעו שאנחנו מגיעים. אם יידעו, העצור יברח..
התקדמנו לאט לאט, בשקט מופתי, במיומנות מדהימה.. אני כל כך גאה בחיילים שלי..
חצינו את הצומת האחרונה ושמענו את המ"פ מודיע בקשר:
"חדל התגנבות! הליכה מהירה וחיפויים מהירים החל מעכשיו" מעכשיו מתחיל הצרות.. תהיו עירניים יותר במילים אחרות..
כל הכוח חצה את הצומת ואני במאסף, פתאום שמעתי רעש מאחורי, ראיתי נעל כבן 18, רת לכיווני עם אבן ביד. מיד כיוונתי אליו את הנשק, הוא עצר זרק את האבן וברח..
האבן עפה ישר לכיוון של הצמד שלי, האיסנטינגים שלי מהירים בלי עין רע ובעטתי פשוט בחייל. הוא עף לקיר קיבל מכה קלה וכך ניצל מהאבן הראשונה..
דיווחתי בקשר על זריקת אבנים ושזיהו אותנו.. המשכנו להתקדם..
כשהגענו לבית התחיל הבלאגן האמיתי..
מכל כיוון הגיעו כעשרים עד שלושים נערים ערביים והתחילו לזרוק לכיוון החיילים שלי אבנים.
צעקתי עליהם" לתפוס מחסות! תרחיקו אותם שאף אחד לא יתקרב אלינו!" היה לנו אישור לאלפ"ה (אמצי לפיזור הפגנות") שזה אומר רימוני דז והלם, כדורי גומי ועוד..
התחלנו בהתחלה להרחיק אותם את רימוני הלם וגומי.. גז לא יכלתי לירות כי הרוח הייתה לכיווננו.
מכל כיוון אני שומע אותם צועקים עלינו: "חייל ימניאק" "חייל יבן זונה" ועוד הרבה קללות למינהם..
החיילים שלי עשו עבודה טובה, הערבים לא העיזו להתקרב אלינו וזה כל המטרה. עד שלפתע..
עוד לפני ששמעתי את זה, הרגשתי את זה..
עפתי לאחור ונחבטתי בראשי על הקיר.. ואז "בוםםםםםםם"
בשניה אחת ראיתי כמה דברים; "ראיתי דם, הדם שלי אני מקווה. ראיתי את הצמד שלי מתלבט אם להגיע אליי או להשאר בחיפוי, ראיתי את הערבי על הגג צוחק ומסתכל עלי, וחברו מביא לו עוד פצצה לזרוק עלינו"
לא היה לי זמן להשאר שם, מיד קמתי על הרגליים, סחרורחת קלה תפסה אותי אבל התעלמתי.. "יוני, בשעה אחד עשרה שלך, שתיים על הגג! רשאי!!!"
יוני הוא החייל הכי זריז שלי, ולכן לא עבר עוד שניה הוא ירה עליו והערבי צנח לריצפה, מת.. דיווחתי בקשר..
אבנים, המון אבנים, ועוד מטעני חבלה שהתפוצצו לידנו.. לו רק יכולתי לראות מאיפה הם מגיעים..
כל מטען שהתופץ מרגישים הדף מטורף, רואים את החלונות בסביבה מתפוצצים. המכוניות מצפצפות בצילצולים מעצבנים שבקושי שומעים אותם, כי האוזניים כבר מלאות בצילצולים משלהם..
לא הייתי לחוץ כל כך עדיין. התחבאנו היטב, מטען חבלה כרגע לא היה יכול לפגוע בנו.. חיכתי לירי! והוא לא איחר מלהגיע..
צרור יריות ראשון הגיע מכיוון צפון, חלון מעל שני החיילים שחיפו לצד מערב התפוצץ..
שאגתי עליהם: "תפסו מחסה טוב יותר!!!!" ונתתי שני כדורים לכיוון משוער של הירי כדי שהם יוכלו לרוץ..
צעקתי גם בקשר, צעקתי לצמד שלי שיגביר את כמות האש לרחוב שלנו..
שוב צרור יריות, לא ידעתי מאיפה הגיע ואיפה הוא פגע.. מטען חבלה נוסף התפוצץ עשר מטר מאיתנו בערך..
בקשר שמעתי את המ"פ אומר שהם עצרו כבר מישהו אחד.. נשארו עוד שתיים. כמה זמן??!
קמתי כדי לראות אם מתקדמים לקראתנו ולזהות מאיפה מגיע כייון הירי שלא פסק כבר..
קמתי מהר ובום!! קיבלתי מכה חזקה בעין. ישר ירדתי שוב ואמרתי לצמד שקיבלתי מכה בעין כנראה מאבן. שיחפה וייתן ירי אם צריך..
ניסתי להתסכל על היד שלי, ולא ראיתי כלום מעין ימין. התחלתי להכנס ללחץ.. הודעתי בקשר שאני פצוע..
כמובן שלא הייתי מדווח אם זאת הייתה העין השניה. אבל אני יורה בעין ימין..
הצמד שלי ירה בברך של מישהו שזרק לכיווננו בקבוק תבערה.
למזלי יוני היה זריז מאוד, הבקבוק לא הספיק להיזרק לכיוון שלנו ולכן הוא התפוצץ על הזורק..
שמעתי צרחות, העזתי לקום שוב וראיתי בעין אחד את הערבי שוכב על הריצפה, זועק מכאבים, כולו עולה באש.. הוא התגלגל על הריצפה כדי לכבות את עצמו.. היה לו קשה לעשות את זה עם כדור בברך..
חבשתי את עצמי עם התחבושת האישית עד שיגיע חובש להחליף אותי..
בנתיים לא יכלתי לשבת בשקט והתחלתי לזרוק רימוני הלם לכייון צפון..
ראיתי את החיילים האחרים שלי בצד השני של הרחוב מתפעלים טוב את האירוע..
ואז ראיתי את החובש רץ לכייון שלי. למה הוא לא ביקש חיפוי?! למה הוא לא רץ עם מסתור?
ואז זה הגיע.. הוא קיבל כדור. זה היה כדור ולא אבן. מאבן הוא היה רק נופל.. הוא נפל ודם ניתז מכייון הכתף שלו..
היה חמש שניות של שקט. אבל שקט מוחלט.. לא ערבים מקללים. לא יריות, לא צעקות, לא דיבור קטן בקשר.. פשוט דממה..
מיד לאחר מכן שמעתי צהלות שמחה מהצד שלהם. את החייל שלי מדווח בקשר על פצוע קשה בנתיים..
דבר אחד עבר לי בראש, לפנות אותו, ו ע כ ש י ו !!
אבל איך?! החלטתי לעשות את זה לבד.. העיקר שהחייילים שלי לא יפצעו!
"קבלו כולם!!" ראיתי את כולם מוסבבים את הראש לכיווני לקבלת פקודות.. "מכת אש חזקה, ב3!" סובבתי את הראש כדי להסתכל על הפצוע, הוא זז, זה טוב.. עין אחת לא תיפעלה עצלי אז הייתי חייב לסובב את כל הראש בכל פעם.. "2!!" צרחתי.. "1!! אששש!!!" ורצתי לכיוונו..
שמעתי את הרובים של כולם יורדים ללא רחמים. כדורי גומי כמובן. אש אמיתית אנחנו נותנים רק בסכנת חיים.. רצתי לכייון החובש, תפסתי אותו חזק בווסט וגררתי אותו לכייון המחסה שלי.. אבנים לומרות כל האש שנתנו חלפו ליד אוזניי. אבל ב"ה הם לא פגעו בי ולא בו..
השכבתי אותו על הריצפה, זה היה מני.
"מני?! מני אתה שומע אותי?! תסתכל עלי!" הוא התסכל וענה לי כן חלש..
הייתי חייב להעסיק אותו כי ראיתי שהוא הולך לאבד את ההכרה..
"מני איפה הצמד שלך?!"
קרעתי לו את החולצה כדי לראות איפה פגעו בו.. כדור בזרוע העליונה, מבט מעמיק יותר וראיתי שזה לא פגע בוריד ראשי. ב"ה!!! ב"ה!! לחשתי..
"מיכאל, עדיין מאחורה.."
"יופי, אני מפנה אותך עוד דקה, ספר לי מה הדבר הראשון שאתה הולך לעשות בבית.."
הוצאתי את החוסם עורקים והתחלתי לעבוד על היד שלו..
"אני לא יודע" והוא צחק! אשכרה הוא צחק! שיש לו כדור ביד ואני עם דמעות בעניים.. "אמא שלי תהרוג אותי ושרית לא תתן לי לחזור לכאן" שרית זאת החברה המציקה שלו חח..
"אמא שלך תהרוג אותי לא אותך.." הוא גנח בשקט בגלל החוסם עורקים אבל לא התנגד.. "ושרית סתם קרציה במחילה ממך"
"תסתום חמור"
עכשיו אני צחקתי.. הוא בהכרה וזה טוב.. הפינוי יגיע גג עוד דקה..
ואז לא יודע למה, ואיך זה הגיע לראש בלי בכלל. חשבתי ומה "שרית" שלי עדיין הייתה איתי מה היא הייתה אומרת?
אני אמשיך בפעם הבאה..
תגובות יתקבלו בברכה, טובות או רעותץ..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: