הטבעת

עברית אחרי אנגלית

Cambodia.

I was expecting and not expecting you.

Elegant templed Siem Reap.

Battambang, riding on an open plane, laid on disbanded wheels and engine. 30 Mph on the rails.

Rice paddies and more rice paddies.

Water Buffalos.

Joyful drinking days (and nights) and careless travelers.

Stories from all around the world.

Shared bathrooms, cold water, hanging my undies  on bed poles, for everyone to see.

Dancing in the streets with people I've met five minutes earlier.

Unplanned encounters, unplanned local discoveries.

And the broken heart, which jumps out towards everything I see.

Phnom Penh, in particular.

The poverty at every street corner. Piles of garbage, human sharp scents. Limbless people. Naked children sleeping in the street on a blanket or a hammock or a box. Walking bare feet. Holding out their hands to reach you and you can not give. Do not give.

Mothers holding their babies telling you: "please, lady, I don't want money, just you buy me milk to baby." And you know they are lying and they will sell this powdered milk back to the store. Because mothers in Cambodia breast feed their children.

Children selling "flower one dollar miss". And you know you can not buy, for in the corner there is the children's owner, standing ready to take the money from their skinny hands.  

So give food.

But then they won't get fed anymore by their owners.

What to do what to do I ask myself, with no answer.

Time here for me is so short this time, I have no time to volunteer.

Just maybe buy bigger bottles of water in order to pollute a little bit less.

Buying food in local places and never big corporal chains, so money will flow to the people need it the most.

Sleep in local owned hostels.

Smile.

Every now and then give few $$ to a handicap bagger. Never to children.

Avoid participating in a tour or a trip or taking a tuktuk offering you "orphanages tours", because these places resembling zoos. Children there are being exploited, usually they have parents. You are asked to buy a bag of rice for 65$ when it is 5$ in the local market.

Eat in expensive eateries, way beyond my daily budget, only because they are ran by NGO's which save lives every day, knowing this money goes where it should go. To street children's training.

Manicuring and coloring my nails black after 8 months without color, only because the manicurists are young women, survivors of forced prostitution, kidnapped or sold when they were just girls. Babies. And I cry.

I cry when I enter and I cry when I leave.

I feel so hopeless. And  so rich. And maybe guilty. And so lucky for all I have. For the place I was born at. My family. The time I was born. The color of my skin. The fact that I can speak English. Was lucky enough to acquire academic education. That I always have food on my table. That I have clothes. I am spoiled.

Then waking up in the next morning

Going to S-21, Tuol Sleng Genocide Museum, the main Security prison used by the Khmer Rouge in 1975 to 1979.

Understanding I was one year old when men, women, children. Old, handicap. People with glasses. The educated elite or just anyone who looked a little bit pampered or with tender hands    - was tortured and hanged and suffocated and drowned here.

Seeing dried blood stains still on the floor, screaming at me.

Hundreds of photos of prisoners, carefully documented by the Khmer Rouge, their gazes are direct right to the camera, now right into my eyes.

I stay in these rooms. And stay and stay, barely able to move.

I don't know what I can do.

So I read Kadish. (A hymn/prayer  said as part of the mourning rituals in Judaism).

Then I arrive to the killing fields, Choeung Ek Genocidal Center. One of hundreds spreading around this torn country. While walking on the marked road there are still sticking from the ground the remains of cloths, bones, teeth. Ropes that were used to tie prisoner's hands right before they were murdered by beatings. Havens not with bullets, for they were far too expensive.

A tower of human skulls, which were dag out of the ground. Crushed skulls. Cracked. Toothless.

And two trees.

A palm tree, its trunks used to slit people's throats.

And a tree, I don't know its name. The tree itself has long forgotten. Children's skulls were crushed on it, right in front of their mother's eyes.

All The words and all the silences are mixed in my head. It has been so long since I wanted to be so much alone. And to be so much together. To run away and to stay here.

I let this heaviness take over, like the smoke and soot you breath in the streets of Phnom Penh.  Burning garbage into the night and into the cloth and into hair.

I want to hug the TukTuk driver.

A moment later I want to punch him in the face because he can't understand why it is taking me so long.

And I buy Oreo cookies and a beer. And eat. It is comforting. And when you eat sweet you cease feeling.

קמבודיה.

ציפיתי ולא ציפיתי לך.

לסיאם ריפ המהודרת במקדשים.

לבטאמבאנג ולנסיעה במשטח פתוח, מונח על גלגלים עם מנוע מתפרק 30 קמ"ש על פסי רכבת

לשדות אורז. עוד שדות אורז.

לתאו-מים

לימי שתייה עליזים ולמטיילים חסרי דאגות.

לסיפורים מכל העולם.

למקלחות משותפות, למים קרים, לתליית התחתונים והחזיות על מוטות המיטה, לעיני כל.

לריקודים ברחוב עם אנשים שהכרתי חמש דקות קודם.

למפגשים בלתי מתוכננים, לגילויים מקומיים בלתי מתוכננים.

וללב שנשבר ויוצא החוצה לכל מה שאני רואה.

פנום פן בעיקר.

לעוני בכל פינה. לערימות האשפה והריחות האנושיים החדים. לאנשים חסרי גפיים. לילדים עירומים שישנים ברחובות על שמיכה או ערסל או ארגז. והולכים יחפים. ומושיטים יד ואסור לתת, אסור.

לאימהות שמחזיקות את התינוקות שלהן ואומרות: "אני לא רוצה כסף, רק שתקני אבקת חלב לילד שלי", ואת יודעת שהן משקרות, והן תמכורנה חזרה את האבקה לחנות. כי האימהות בקמבודיה מניקות.

לילדים שמוכרים פרחים בדולר, ואסור לקנות. את יודעת שאסור לקנות. כי בצידי הרחוב עומדים בעלי הילדים הללו, ולוקחים מהם את הכסף.

אז תתני אוכל.

אבל אז לא יאכילו אותם, כי יחשבו שמספיק נותנים להם.

ומה לעשות. מה לעשות, אני שואלת את עצמי. ואין לי תשובה.

הזמן כל כך קצר כאן. אין לי זמן להתנדב.

רק לקנות בקבוקי מים גדולים ולא קטנים, כדי פחות לזהם.

ולקנות אוכל במקומות מקומיים ולא ברשתות, כדי שהכסף יגיע למי שצריך.

ולישון במקומות בבעלות מקומית.

לחייך.

מדי פעם לתת כמה דולרים לקבצן חסר רגליים. אף פעם לא לילדים.

להימנע מלהצטרף לטיול או לסיור או לקחת טוקטוק עם אנשים שמציעים סיורים בבתי יתומים. כי סיורים בבתי יתומים משולים לסיורים בגני חיות, והילדים שם בדרך כלל מנוצלים ויש להם הורים. ומבקשים ממך לקנות שק אורז ב 65$, כשהוא עולה פחות מ- 5$ בשוק.

לאכול אוכל במקומות יקרים, מעבר לתקציב שלי, רק מפני שהם מנוהלים על ידי עמותות וארגונים מצילי חיים, ולדעת שכאן הכסף לפחות הולך למקום בטוח.

לעשות מניקור ולצבוע את האצבעות בלכה, אחרי 8 חודשים בלי. רק מכיוון שמי שצובעות אותו חיות במקלט המציל נשים שנחטפו או נמכרו לזנות כשהיו ילדות.

ולבכות כשאני נכנסת לשם. ולבכות כשאני יוצאת.

ולהרגיש חסרת אונים. ועשירה כל כך. ואולי אשמה. וברת מזל על כל מה שיש לי. על המקום שנולדתי בו. על המשפחה שלי. על הזמן שנולדתי בו. על צבע העור שלי. על העובדה שאני מדברת אנגלית. שיש לי השכלה. שאני שבעה. שיש לי בגדים. שאני מפונקת.

ואז לקום בבוקר.

וללכת ל- S-21. בית הכלא הראשי של שלטון הקומר רוז', בין השנים 1975-1979. מוזיאון רצח עם.

ולהבין שהייתי בת שנה, כשכאן עוד עינו ורצחו ותלו וחנקו והטביעו גברים, נשים, ילדים. זקנים. נכים. אנשים ממושקפים. את כל האליטה המשכילה. או כל מי שנראה קצת מפונק, או עם ידיים לא נוקשות.

לראות את כתמי הדם שנשארו על הרצפה מאז. צורחים אלי.

את מאות התמונות של האסירים, שתועדו בדקדקנות. והמבטים שלהם אל תוך המצלמה מביטים עכשיו אלי. ואני נשארת בחדרים הללו. נשארת ונשארת. בקושי יכולה לזוז.

לא בטוחה מה אני יכולה לעשות, אז אני מקריאה קדיש.

ואז מגיעה ל killing fields, אחד מעוד עשרות ואולי מאות הפזורים ברחבי המדינה השסועה הזו. ובשבילים עוד מבצבצות עצמות מתוך האדמה. ושיירי בגדים. או חבלים שהשתמשו בהם לקשור את הידיים של האסירים, לפני שרצחו אותם במכות. חס וחלילה לא בכדורי אקדח. זה יקר מדי.

ומגדל של גולגלות אדם, שנחפרו מתוך הבורות באדמה. גולגלות מרוסקות. סדוקות. חסרות שיניים.

ושני עצים.

עץ דקל בעל גזע עם כפיסים חדים, שהשתמשו בהם כדי לשסף לאנשים את הגרון.

ועץ שאינני יודעת את שמו. גם העץ כבר לא יודע את שמו. אבל עליו רוסקו גולגלות הילדים.

וכל המילים וכל השתיקות בתוך הראש שלי בערבוביה. מזמן לא רציתי להיות כל כך לבד. ולהיות כל כך ביחד. לברוח מכאן ולהישאר כאן.

אני מניחה לכובד הזה להשתלט עלי. כמו העשן והפיח שנושמים ברחובות פנום פן. אשפה שנשרפת אל תוך הלילה ואל תוך הבגדים והשיער.

ומתחשק לי לחבק את נהג הטוקטוק

ורגע אחרי זה לתת לו אגרוף כי הוא לא מבין למה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן להיות שם

ואני קונה עוגיות אוריאו. ובירה. ואוכלת. כי זה מנחם. וכשאוכלים מתוק מפסיקים להרגיש.